אני כבר אדם מיושב בדעתו. לא זקן, לא צעיר. לא עם הרבה משכנתא.
ללא עבודה. אבל אפשר להגיד שאת חיי חייתי מסביב. לא באמת.
התחמקות ממאבקים. זה אני. לא יכולתי להתמודד עם משהו - תמיד
מצאתי פתרון, תמיד מצאתי מוצא. לברוח, ולהשאר. זה לא תמיד נוח
ולפעמים עושים דברים ממש משוגעים (דמיינו את יד ימין עוקפת את
הראש ותופסת באוזן שמאל - זאת התנועה שיכולה הכי טוב לתאר את
חיי). אבל מה? הגעתי עד לכאן - אדם נשוי, עם ילדים, ובית
ועוד... לא מובטל חסר בית. לא גר עם הוריו. לא אסיר. פשוט לא.

מה שרציתי לספר זה על פגישה איתי. כן, פגישה - איתי. גרתי
בעברי בירושלים. אח, ירושלים הקסומה. זאת שמעבירה בי צמרמורת
בכל פעם שאני בה. ירושלים עם האווירה המיוחדת, שלצערי - הולכת
ומתפוגגת עם עשן האוטובוסים המתפוצצים. אחרי שעזבנו את ירושלים
ביקרתי בה לעיתים יותר ויותר רחוקות. אני לא אפרט. כל מי שנשוי
עם ילדים - יודע איזה מאמץ זה לעשות משהו בשבילך בלבד. לא
להתחשב בילדים, באשה, במשפחה. לעשות משהו רק בשבילך. אני כבר
לא זוכר אם זה היה בעקבות מריבה או בעקבות משהו אחר - נסעתי
לירושלים כי .. כי התגעגעתי לאווירה. לירושלמיות.

אז נסעתי. והדרך לא קלקלה. לא הייתה פקוקה. היה קריר. תמיד
יותר קריר בירושלים. יש לי מחויבויות - גם בירושלים. אנשים
ומשפחה וחברים שאני "צריך" לבקר. אבל הפעם נסעתי בשבילי. חשבתי
לאן. לאן להגיע בעיר הזו. עשיתי לי טיול. עברתי ליד אנג'ל -
להתבשם מהריח. ידעתי שאהיה בשוק - בשביל הנשמה. הלכתי
למערה/מנהרה שליד הכותל (ונפנפתי כמה חרדים שביקשו שאניח
תפילין). הלכתי לבית החולים - שם הם נפטרו (זה כבר סיפור אחר).
רק עברתי ליד. אני לא יכול יותר מזה. גם עכשיו - הרבה שנים
אחרי. חניתי ליד מקום לימודיי. אכלתי צהרים במסעדה שאותה
ביקרתי מדי יום - כלום לא השתנה. לא התפריט ולא המחיר. ואז
הלכתי. כמו אז. הלכתי עד המושבה הגרמנית. ואז חזרתי עד השוק,
ובשוק נזכרתי. נזכרתי שהייתי עובר בו כל יום - רק בשביל להתמקח
ולראות את פרי ארצנו הטרי. ולצחוק עם התגרנים. נזכרתי שכשהייתי
הולך עם החברה - תמיד כולם ידעו איפה אני. הייתי הולך עם כובע
זועק למרחוק. אי אפשר היה לאבד אותי.
ובעודי הולך לי, ונהנה. נושם את הירושלמיות שלי. ראיתי אותי.
אני כבר לא הולך עם כובעים כאלה. אבל פתאום ראיתי אותי. עם
כובע כזה. עקבתי אחרי. וראיתי שאני הולך למקום הזה, בקצה השוק.
עם הפלאפל המיוחד. ראיתי שאני הולך לשם ואז - הוא הסתובב.
כלומר, אני הסתובבתי. ואז ראיתי אותי. לרגע אחד, לא מבט מעמיק.
אבל הוא לא זיהה אותי. נו, איך יזהה? אני לא אותו דבר. כרס,
קרחת, משקפיים. אבל אני, אני זיהיתי! איך אני מתגעגע. אל תפסיק
- רציתי להגיד לו. תמשיך כך. אני לא מצטער על הרבה רגעים.
אהבתי לחיות עד עכשיו. אולי אלך לדבר איתו? אולי רק להתקרב?
אולי.