"צירוף נסיבות בעייתי, אין ספק. השריפה, המחלה, ההריון... ולמה
דווקא אז? למה דווקא אז? קארן לא הצליחה להתמודד עם הכל, את
מבינה? היא רגישה, היא פחדה. לא פחדה אפילו, היא היתה מבועתת
והכל רדף אותה. היא לא יכלה להתמודד, ואני- חמור שכמוני- לא
הצלחתי לראות את זה בזמן, לא הצלחתי להבין. הייתי עסוק רק
בעצמי ובכעסים שלי..." דמעה קטנה נוצרת בזווית עיניו ומתגבשת
למסה מספיקה כדי לזלוג מטה והוא עוצם את עיניו- "אולי הייתי
יכול לשנות משהו" הוא לוחש ואז מביט בי בעיניים קרועות.

"למה אתה בא אלי עכשיו? עברו כבר יותר משלוש שנים..." אני לא
מצליחה לדבר אליו ברכות למרות שאני יודעת בדיוק מה עובר עליו,
מה קורה לי?
"אני לא יכול יותר. אני רוצה לעזוב"
"לעזוב?"
"כן. אני חייב. אני צריך חיים נורמאליים, אני כמה למשפחה, אני
רוצה ילדים... אני רוצה להמשיך הלאה"
"ולהשאיר אותה שם? במצבה?"
"כן" הוא עונה ומשפיל מבט.  ואני? אני, אין לי מה להגיד. שונאת
ומרחמת עליו במקביל, נועצת בו מבטים, ואין לי מה להגיד.

"אני אוהבת אותך" היא צרחה בטירוף והמילים נבלעו ברוח, נישאות
אל מחוזות לא נודעים.
"גם אני אוהב אותך" צעקתי, אבל ל א כל כך חזק והוספתי - "אבל
תסתכלי על הכביש, זה מסוכן מה שאת עושה" ולפני שהספקתי לסיים
את המשפט היא עצרה בחריקת בלמים. מייד הבטתי בבוכה במפה שנחה
על ברכיי, לא יכול להיות שהלכנו לאיבוד - "קרה משהו? אנחנו
בדרך הנכונה, לא?" אך היא העיפה את המפה והסתערה עלי, שם באמצע
כביש הערבה, בדרך לאילת, מתעלמת מהמכוניות החולפות, מתעלמת
מהצפירות, מתעלמת מכך שאנחנו מפריעים לכל העולם. לה שום דבר לא
הפריע.  היא עלתה עלי ונישקה וחיבקה ונגעה ושכבה איתי שם כאילו
אין אלוהים- שם, באור יום, באמצע הכביש. קארן המטורפת, רק היא
יכולה לעשות דברים כאלה, רק היא מצליחה להוציא אותי ככה משיווי
משקל.
קארן שלי. קארן ואני. אהבה ענקית. אין עוד בעולם אהבה כזו.
קארן ואני לנצח.

"אני בהריון" אני מספרת בלחש, ממתיקה סוד, ודינה פוערת את פיה
בהפתעה.
"באמת?  אז אתם מתחתנים?"
"הוא עוד לא אמר כלום, אבל זה בטח יקרה... אני בטוחה בזה
אפילו"
"יופי, אז שיהיה במזל"
"תודה, דינה, את מקסימה. ואת לא יודעת איזה מדהים הוא. ואת לא
יודעת כמה הוא מטורף עלי. הכל כל כך מושלם פתאום, את מבינה?"
"זה טוב לראות אותך ככה, מאושרת" היא עונה, ואני מרגישה שהיא
באמת משתתפת בשמחתי. אם ככה, אפשר לספר לה- "ואת לא מאמינה מתי
נכנסתי להריון, חישבתי עם הרופא שלי, לפי התאריך"
"מתי?"
"כשנסענו לאילת, בדרך..." אני רואה על הפנים שלה איך היא
מופתעת. היא שמחה בשבילי, אבל גם מתה לשאול שאלות סקרניות,
חטטניות, רק שהיא משתדלת להחזיק בעצמה. היא צריכה לשאול שאלות
מקצועיות, היא צריכה לשאול איך אני מרגישה עם זה, היא צריכה
לתת לי לדבר, היא צריכה רק להנהן בידענות ולשתוק. זה התפקיד
שלה בכל הסיפור.

היא בסדר דינה. פסיכולוגית די טובה, אני אצלה כבר שנה- מאז
השריפה, מנסה להיכנס לנבכי נשמתי, להסתכל פנימה, אבל למרות
שהיא ממש משתדלת, היא לעולם לא תצליח. את מה שקורה בפנים אני
שומרת לעצמי. רועי לא יודע כמובן. לא שאני מתביישת בזה, אבל יש
אנשים שנרתעים, אז בינתיים אני לא מספרת לו, למרות שדינה אומרת
שאני צריכה לעשות את זה. האמת שלא ממש התכוונתי לא לספר לו, זה
פשוט יצא ככה  התחלתי ללכת אליה לפני שהכרתי אותו, ובהתחלה- כל
עוד זה לא היה רציני- לא היה טעם לספר. אחר כך זה כבר נראה לי
מוזר, והאמת שקצת פחדתי מאיך הוא יגיב. בקיצור, אני עדיין מחכה
להזדמנות המתאימה.

דינה ואני ממשיכות לדבר, זאת אומרת שאני מדברת הרבה והיא
מקשיבה הרבה, ורק מדי פעם שואלת איזו שאלה או מכוונת אותי.
בסוף היא אומרת שהפגישה הפעם היתה ממש טובה, כי הייתי בפוקוס,
וכי רואים שאני מאושרת. אחר כך אנחנו ממשיכות לדבר על הא ועל
דא, והיא שואלת אותי מתי אני אמורה ללדת. אני צוחקת ואומרת לה
שלפי החישובים של הרופא זה יוצא בדיוק בסוף השנה.  במילניום,
היא שואלת בחיוך ואומרת שזה יהיה ממש תאריך היסטורי. אני יוצאת
מהמשרד שלה ומציינת לעצמי שבאמת לא חשבתי על הנקודה הזאת, משהו
בפנים רועד.

האמת שהיתה לי קצת דילמה האם לקבל אותו או לא, בכל זאת -
האתיקה המקצועית לא מאפשרת לי לקבל שני בני זוג במקביל. מצד
שני, קארן סיימה את הטיפולים אצלי לפני שלוש שנים כמעט, שזה די
הרבה זמן. הוא נשמע לחוץ, כואב, הוא נשמע במצוקה. הצעתי להפנות
אותו לקולגה שלי, מישהו ממש טוב שאולי יוכל לעזור, אבל הוא
סרב. אני חייב לדבר איתך, הוא אמר, אף אחד אחר לא יוכל להבין.

כשהוא נכנס הופתעתי. שונה כל כך ממה שדמיינתי לעצמי. שונה כל
כך ממה שחשבתי שיהיה הטיפוס של מישהי כמו קארן  אולי המקרה עשה
לו את זה, אין לי מושג. עיניים כחולות גדולות שמיד שמים אליהן
לב, וחוץ מזה- בחור שקט, רזה, לא גבוה, לא יפה במיוחד, אבל גם
לא מכוער - רגיל. בהחלט לא אחד שחיי על הקצה.

מדבר בשקט, לא מישיר אלי מבט, אלא ברגעים בודדים. פורש את
הסיפור כולו מתחילתו ועד סופו.  מאיר זוויות שלא הכרתי בסיפור,
מדגיש את המקומות החשובים, מתקן רשמים שקיבלתי על השניים.  אני
מציינת לעצמי שכדאי לעיין שוב בדו"ח שכתבתי בזמנו, נראה לי שיש
דברים שלא הבנתי אז מספיק לעומק.  אחר כך הוא שואל אותי אם אני
חושבת שהיא תצא מזה. עיניו רושפות כעס כשאני מגמגמת את תשובתי
הלא מספקת.  

רחמי נכמרים עליו- בחור צעיר, למה הוא צריך לעבור את זה?

חוזר הביתה מיום עבודה ארוך. אוהב את מה שאני עושה, אבל הימים
מתישים לפעמים. מקלחת ושינה. זה מה שאני צריך עכשיו. הבית
חשוך, איפה קארן?  מדליק את האור בסלון ומניח את התיק בחדר
העבודה. סוגר את החלון כי רוחות הסתיו מנשבות בחוץ וכבר קריר.
נכנס לחדר השינה ורואה אותה שוכבת בתנוחה עוברית במיטה,
מעורטלת, מתייפחת. כל כך הריונית ויפה, כל כך אותנטית.  אבל
למה היא מכונסת ככה? מקווה שזה לא עוד אחד מהדיכאונות שהיו לה
לאחרונה.

ניגש אליה בחרדה. מאז ההריון היא השתנתה נורא  היא בוכה המון
לאחרונה, מפחדת. אפילו הציעה פעם אחת שנעשה ניתוח קיסרי כדי
שנוכל לבחור את תאריך הלידה בעצמנו. לא יודע מה קרה לה.  

"קארן, הכל בסדר?"
"לללא, ה... ה... כל לללא בסדר"
"מה קרה מאמי?" אני מלטף את שערה "תספרי לי מה עובר עלייך?"
"אני רוצה לעשות הפלה" הלב שלי נפל, המשפט הזה בלבל לי את כל
החושים ונזעקתי- "מה?" צרחתי, "על מה לעזאזל את מדברת?"
התאפקתי לא להעיף לה סטירה, לטלטל אותה, להוציא ממנה את
המחשבות הרעות.
"יש לי בבטן שד" היא הסתכלה עלי ועיניה מבריקות מדמעות. בראש
רצו לי כל מיני מחשבות מפחידות, לא ידעתי מה להגיד. אולי היא
צוחקת עלי, חשבתי, אבל היא נראתה רצינית לגמרי, רציתי לצעוק,
רציתי להיות אלים, אבל לפתע קור רוח השתלט עלי.
"קארן? איזה שד יש לך בבטן?" שאלתי לאט, מדגיש כל מילה.
"שד. שד רע. אני יודעת כבר, אתה לא צריך יותר להסתיר. אין לי
תינוק בבטן. יש לי שד והוא יוולד במילניום והוא יחריב את..."
"רגע אחד" קטעתי אותה, "מאיפה הגעת למסקנה הזאת?"
"אני יודעת את זה, אני יכולה להרגיש בבטן, ואפשר לראות גם
באולטראסאונד.  רואים שם - זנב וקרניים" בעיניה שלט הטירוף, לא
ידעתי מה להגיד לה, לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מאיפה זה
הגיע, ומה עשיתי רע. באותו רגע היתה לי שאיפה אחת בלבד-
להתעורר מחלום הזוועה הזה.

די נחמד פה האמת. צוות נחמד, אוכל בסדר, משתדלים לעזור לי כמה
שהם יכולים. הם קושרים אותי כדי שאני לא אפגע בעצמי ובשד.
תמימים שכמותם- הם לא יודעים שהם רק עוזרים לשד להתפתח ולגדול.
הוא אוכל מהאוכל שאני אוכלת ושותה מהשתייה שאני שותה. הוא יונק
ממני את כל הכוחות ובעוד כמה שבועות הוא יצא אל העולם וכולם
יתחרטו על זה שהם לא שמעו לי. אבל אני לא אתן לזה לקרות. אני
אהרוג אותו בסוף, אני אהרוג אותו ואציל את כולם מהפגיעה הרעה
שלו. אחר כך אני ורועי נוכל לחזור לחיים הקודמים שלנו ולהביא
תינוק אמיתי וכשר לעולם.
רועי חמוד. הוא בא הרבה לבקר. מביא לי אוכל טעים וגם עיתונים.
הוא גם תמים, הוא לא מבין מה קורה, מנסה לשכנע אותי שהכל בסדר
ושאני אעבור את התקופה הרעה  מלטף לי את הבטן. לפעמים אני
משתפת איתו פעולה, לפעמים אני תוהה- אולי הוא בכלל משתף פעולה
עם...?

31/12/1999

קארן (רבקה) עמרם (כ"ץ) - דו"ח טיפול (טיוטה לצורך עדות)

המטופלת החלה טיפול לפני כשנה וחצי לאחר שהתפרצה אצלה
סכיזופרניה פרנואידית בעקבות שריפה שהייתה עדה אליה וממנה
ניצלה בזכות ערנות של עוברי אורח. להתפרצות לא היו סימנים
מקדימים. בהיעדר המחלה במשפחתה שלושה דורות אחורה, נשללה השערת
הגנטיקה.  

בעקבות התפרצות המחלה אושפזה במחלקה סגורה. מכיוון שחזרה לעצמה
תוך זמן קצר יחסית, שוחררה כעבור כשבועיים, אשר לאחריהם הופנתה
אלי להמשך מעקב וטיפול. מאז תחילת הטיפול הגיעה לפגישות אצלי
פעם בשבועיים למשך שעה.

בתפקודה היומיומי המטופלת מתפקדת, עובדת וחייה בצורה נורמאלית.
מדי פעם סובלת מהלוזינציות ואילוזיות, וזאת בעיקר במצבי קצה.
כמו כן, היא נוהגת לעבור באופן קבוע על הנורמות החברתיות
בסביבתה, ועושה רושם כי היא שואבת מכך הנאה ואנרגיות.  

לאחר שלושה חודשי טיפול המלצתי לה לעבור לטיפול אינטנסיבי
יותר, אך המטפלת דחתה את ההצעה, מסיבות כלכליות לטענתה. בדיעבד
נראה כי ניסתה להסתיר מסביבתה הקרובה את עצם הטיפול.

במהלך הטיפול נישאה לרועי עמרם, חודשים לאחר שנכנסה להריון
ממנו.

המטופלת חוזרת בשאלה ובת למשפחה דתית מבני ברק.  ככל הנראה
סיפרה להוריה על ההריון והם קראו לה בשמות גנאי (ע"פ עדות
הבעל: זונה, מופקרת וכיוצ"ב), כמו כן- קראו לבן שנשאה ברחמה
"בן השטן".

אירוע זה, בנוסף לתאריך הלידה הצפוי שלה ולעיסוק האובססיבי שלה
ושל סביבתה בכל נושאי המילניום (כמו גם השתתפותה לאחרונה בסדנה
שעסקה במילניום ובהשפעותיו על שגרת החיים ביום שאחריו), יצרו
אצלה אילוזיה לפיה היא נושאת ברחמה "שד" אשר עומד להחריב את
העולם.

בעקבות אילוזיה זו והתפרצות שהיתה למטופלת, היא אושפזה
בבית-החולים גהה לפני כחודשיים.  היום, תאריך הלידה הצפוי שלה,
היא הובהלה לחדר הלידה בבית החולים ביילינסון באמבולנס לאחר
שהחלו אצלה צירי לידה. בחדר הלידה, לפני שהאחיות הספיקו לקשור
אותה, ובמרווח זמן בו נותרה לבדה בחדר, לקחה איזמל ובאמצעותו
דקרה את ביטנה 29 פעמים וגרמה למוות מיידי של העובר.

היא עצמה מאושפזת עדיין בבית החולים במצב קשה.

להערכתי המטופלת זקוקה להשגחה פסיכיאטרית צמודה על יציאתה מכלל
סכנה לעצמה ולסביבה.


על החתום:
ד"ר דינה אורגד,
פסיכולוגית קלינית
רשיון מס' 7211354


הסיפור פורסם במקור בסדנה ה- 41, שופץ קמעה בעקבותיה, והנה
הוא כאן בפינה לשיפוטכם...