[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אבא הוא איש מפחיד. הוא תמיד צועק עליי, אפילו שאין לו שום
סיבה. גם על אמא הוא צועק, אבל פחות. אולי הוא פוחד שבגלל שהיא
מבוגרת היא תגיד למשטרה. הוא לא מרביץ לנו, הוא אומר לפעמים
שהוא אוהב אותנו. אני לא חושבת ככה. הצעקות שלו מפחידות אותי,
גדולות, מאיימות. קשה לי להתרכז כשהוא צועק, קשה לי גם לנשום.

פעם הוא חזר הביתה מהעבודה והתחיל לספר לאמא מה הלך שם. לפני
שהבנתי מה קורה, הם התחילו לצעוק אחד על השני, עד שאבא התעצבן
ודפק את הראש של אמא במעקה של המדרגות. הוא רץ מיד לטלפון
וניתק אותו. ירדתי למטה כדי לראות על מה כל הרעש, ואז ראיתי את
אמא יושבת בפינה על הרצפה ובוכה. לא ראיתי אותה בוכה אף פעם
לפני זה, והמראה של הדמעות של הכאב זולגות על פניה הפחיד אותי.
שנאתי את אבא. רצתי מהר החוצה וטרקתי את הדלת. הייתי רק בכתה
ב' אז. הלכתי, לא יודעת לאן, חשבתי שאם אני אלך רחוק אז
השוטרים יתפסו את אבא והוא ילך לכלא. לא רציתי שיצחקו עליי
בכתה שאבא שלי הוא פושע, אז ישבתי על סלע קטן, לא רחוק מהבית.
ישבתי שם ובכיתי. פתאום שמעתי את הנעליים שלו. ניגבתי את
הדמעות מהר וההבעה על פניי הייתה אטומה. לא רציתי שהוא יגע בי,
אבל בכל זאת הוא ניגש וחיבק אותי, רציתי לדפוק לו את הראש על
האספלט, שיכאב לו יותר מאמא. הוא אמר שהכל בסדר ושאמא ביקשה
ממנו להחזיר אותי הבייתה. האמנתי לו ורצתי לבד, בלי שהוא ישים
עליי את הידיים המגעילות שלו, בחזרה הבייתה, לאמאל'ה. הם לא
דיברו במשך חודש, נדמה לי.

היה עוד ריב אחד שאני זוכרת בבירור. אח שלי שיחק בחוץ בערב,
אני בדיוק חזרתי מהחוג שלי, התעמלות אומנותית, וישבתי לידו
בזמן שהוא גרם לתאונת שרשרת עם מכוניות הצעצוע שלו, על המרפסת
הגדולה שלנו. סבתא שלי ישבה על הכורסא והתבוננה בנו משחקים
יחד. פתאום נשברה צלחת. ואז האגרטל התנפץ על החלון שפונה
לכיוון שבו ישבנו. הייתי בכתה ו' והבטחון העצמי שלי עלה פלאים
מאז הריב הקודם. נכנסתי הבייתה תוך טריקת הדלת מאחוריי,
והתחלתי לצרוח. לא מלים מפורשות אלא סתם צלילים. לא הייתי שלמה
עם מה שעשיתי ברגע בו הפסיקו לריב ולזרוק חפצים אחד על השני.
ברגע בו השתרר השקט. הייתי בטוחה שאבא יתחיל לצעוק עליי שוב.
אני לא אוהבת את הצעקות שלו. אבא הביט בי ועיניו הצטמצמו, אמא
חייכה קצת, כדי שאבא לא יראה.

יצאתי החוצה ואבא הלך לישון.

אני פוחדת שכשיהיה לי בעל, אני אפחד להתנגד לו. הרי אבא מכניס
לי לראש שאסור לצעוק עליו, ואין בי כח להתנגד לאף אחד בכלל.
אני שקטה ומופנמת פתאום. לא יודעת למה, יש לי בטחון רק כשהוא
פוגע באחרים. הדבר היחיד שאני בטוחה בו זה שאסור לצעוק על אבא,
הוא הבעל בית פה. מובן?!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה מבלבל, לא
עושים לביבות
מעופרת. אלא
מקמח.





(גדי לפיץ
העכבר)


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/04 8:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויקי קלמנוביץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה