ניסיתי לצייר ציור. הבד היה משובח, הצבעים היו מהאיכות הטובה
ביותר שכסף יכול לקנות. ואני ידעתי מה אני רוצה לצייר. ידעתי
במדוייק. ידעתי טוב מדי .רציתי לצייר מה שחשבתי, כדי שאחרים
יחשבו את מה שחשבתי. זהו! רציתי שאחרים יחשבו את מה שחשבתי!
. . . .
. . . מורח קו אחד. מחשבה, שגוררת ניצוץ, שמובע בצבעוניות,
ומעלה זיכרון, שיהיה כבר צורה גיאומטרית, ועוד משהו שרצית והנה
הוא פה ,מובע בבד, והמכחול הוא לא זרוע , ואעבור לזרוע כדי
להביע את מה שהזרוע חשה, והיא תתפתל על הבד עם צבעים, עם שמן
ומים , ותותיר סימנים, ואני ארגיש את הציור, את היצירה, וארצה
להרגיש עוד יותר, אז אני אגע ואחוש וארצה להיות שייך.
אז פיסות עור שלי -קטנטנות , עם עצבים שלי יוצמדו לבד , כדי
שהוא יהיה משלי ואני אחוש את מה שאני חושב.
וזה לא מספיק. אני רוצה שיבינו!
וזה לא הזרוע שמעלה מחשבות. זה החושים, וההרגשות. ואני רוצה
לשים שם אוזן, שתשמע למחשבות, ועין אחת- בשביל זה יש לי שתיים,
ולשון שתחוש ותלקק. ויש דמעות על הבד, למען המחשבות העצובות,
כל אותן הדמעות של המון מחשבות עצובות שחשבתי, ולדמעות לא נתתי
לצאת.
ואני רוצה חיוך, כי שמחתי , לפעמים, במחשבתי, אז אני עוקר את
השן הקדמית, שנראית כל כך יפה בחיוך מלא השיניים שלי. דם שוטף
על הבד, אבל זה בעבור מחשבות שפצעו אותי, שאחריהן כבר לא יכלתי
לחשוב בצורה אחרת, מחשבות שהותירו צלקות.
וזה לא רק חושים ורגשות. אני למדתי. כל המחשבה כולה נעשית
באותם מיליוני תאים אפורים במוחי. הודעות מתקבלות , מחשבות
נוצרות. אז גם זה היה צריך למצוא לו מקום ביצירה.
. . .
מאן דהוא שיכנס כעבור זמן לראות את שיצרתי- בעבורו, ובעבור כל
האחרים, כי רציתי שיבינו.
(פעם אחת ניסיתי שיבינו קצת! עבור כל הפעמים שלא הבינו ואני
התיאשתי מלהסביר..)
אותו אדם ימצא אותי שם, בתוך היצירה, מבולבל ומסובך בתוך מה
שיצרתי-למענו! את הלקח למדתי, כמו בכל יום.
זה לא יצליח! לא יבינו ואל תנסה.
. . .
לעולם לא אצייר יותר. כי מחשבותיי עם השנים ילכו ויהפכו
מורכבות יותר מאלה שניסיתי להעביר. ושלושת המימדים בעולמנו לא
יספיקו.
ואני? אני אתפרק, או אשתגע, או אמצא מקום שיחשבו, כמו שאני
חושב , ולא צריך לכתוב, לומר או לצייר. אתם חושבים שיש כזה
מקום? בו יבינו? אתם חושבים שיבינו? |
