אחרי ששמעת את קולה והקשבת לחכמתה האינסופית - אתה משוכנע שאתה
רוצה להיפגש איתה ולו לכמה שניות, כדי להיות מואר ביופיה
הפנימי. נכון היא מבוגרת ממך ובעלת נסיון רב בזוגיות אבל
נסיון, כמו מחלה, הוא דבר נרכש. אז אולי במציאות שונה הייתם
יכולים להיות זוג ואולי לא... אבל מה שמפריע לך זה לא הגיל אלא
המחסומים שהיא מציבה.

לעזאזל! בכדי להפגש על כוס קפה בבית קפה פינתי לא צריך להיות
פנוי. לא צריך להמתין למסמכים המאשרים גירושין כדי פאקינג
לשתות קפה ולאכול עוגה - הרי מדובר בשני חברים שיושבים באותו
שולחן - לא נכנסים למיטה יחד עדיין. אם בכלל.

אז היא התקשרה אליך בחמש וארבעים בבוקר להגיד בוקר טוב ושוחחתם
יותר משעה וחצי - גילית אדם מדהים הכלוא בגוף של אישה שכאילו
יצאה מתוך פנטזיה רטובה של נער מתבגר. וכך אתה מרגיש, כמו נער
מחוצ'קן שמתאהב במורה שלו ובפעם הראשונה מגלה את נפלאות האהבה.
שוב טוב לך להרגיש אבל אתה החלטת שלא תיתן לאך בחורה לשבור לך
את הלב ולכן אתה הולך בקצב שלה-שלך עם ריחוק מה. אתה פוחד
להיפגע ויותר פוחד לפגוע במישהי כל כך שברירית - לא רוצה ולא
צריך את האחריות הזו. אחריות שמתווספת לתפקידך כמחזר.

אז אתה הולך על הגבול בין "ידיד" ל-"מחזר" ועוקץ מידי פעם, גם
כשמיותר - אבל הטאקט שלך נשאר מאחור, באיזשהו מקום עזוב על
פסגתו של המירון ונופיו המקסימים.

כתבת ופרסמת כמה שירי אהבה וזימה, בהם הצהרת על כוונותיך
הטהורות והבלתי טהורות (כלפיה) והיא - כאילו לא במודע - משכנעת
אותך כל פעם מחדש להתאזר בסבלנות עד הגט המיוחל. זה נשמע לך
מאוד הגיוני - אם כי אתה לא מבין איך זה, שהיא חיה בנפרד מבעלה
אבל עדיין מרגישה צורך לשמור עליו. בשיחה הטלפונית הבנת שהיא
אדם מיוחד.

אתה אוהב אנשים מיוחדים.