זו השיטה הדפוקה, זה מה שגמר אותך. זו ההרואיות שלך, זו
הנורמה. אני יושב לבד ומנסה לקבוע מה גמר אותך קודם - ההורים
שלך, ה"עפיפונים", או הכדורים.
אני זוכר את שנינו מסטולים אחרי הוודקות, אני זוכר את ההקאות,
מנסה להיזכר במה שעשינו. לשווא. היי מה זה היה בשבילנו ללכת אל
הקונקשן לקנות קופסת גפרורים מלאה גראס, לשבת בכיכר ולצחוק על
המדורניקים. היו לנו ימים טובים יחד - אבל הלכת.
שנינו יודעים שעדיף לך למות מרצונך, שנינו יודעים מה רצית -
אבל למה עכשיו? ישבנו אתמול בחשישבת ואמרנו: "לעזאזל! הבן אדם
מת בתול, הכיצד?"
אני לא אסלח להם. אני מבטיח לך, שאני לא אסלח להם. הם דפקו לך
את החיים. הם לחצו אותך לפינות, הם = החברה, שלא נתנו לך
לחיות. בגללם מילאת את הגוף בכדורים, בגללם התאבדת. בגללם.
בטוח שהם ינסו להצדיק את עצמם בכל מיני מילים יפות, הם
הפרופסורים, הם הממסד.
שנינו נשאנו את דגל המהפכה . הלכנו והפגנו נגד מלחמות , הלכנו
וניסינו לשנות - אבל נתקלנו בממסד, באותם אנשים שמפחדים
משינויים, אותם אלו שהרגו אותך. אלו שהמציאו את הכדורים,
שהלחיצו אותך. הם.
אז נקברת בדרך לה התנגדת, וכל החבר'ה ליוו אותך במה שנקרא:
"דרכך האחרונה". אני לא יכולתי להסתכל על זה, המחזה היה
מזוויע: אמא שלך עמדה שם ובכתה. ובכתה ובכתה, אני לא יכולתי
להסתכל על זה - "מה היא הייתה אומרת לו הייתה יודעת שהבן
המוצלח שלה היה סטלן בפול טיים ג'וב וצייר גרפיטי", חשבתי.
אז מה בכל זאת גמר אותך? מה, לעזאזל, גבר עליך, עלינו? איך
היינו צוות נהדר, לא זזנו מטר בלי השני. זהו נפרדנו ואני שונא
אותם. אני שונא אותם לא בגלל שהרגו אותך (הרי מזה לא פחדת) אלא
שונא אותם בגלל שלקחו אותך ממני. כאילו נקרע בי משהו, למה?
כל השיחות שהיו לנו על המוות: למה ואיך, כל הדברים שאמרנו,
כאילו אין להם תוקף. אתה אמרת לי: "אני לא רוצה שתבכו עליי,
תהיו שמחים כשאמות." אבל איך אפשר? איך אפשר להמשיך את החיים
כאילו כלום לא קרה, איך?

שמואל ב' פרק א': "[ב א,כו] צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי,
מאד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים. [ב א,כז] איך נפלו גבורים,
ויאבדו כלי מלחמה;"