ילד,

המכתב הזה נשלח אליך בשני העתקים (אתה מבין למה). אני לא יודע
מה להגיד לך, אין לי איך. כשבאתי לכתוב את המכתב חשבתי "מה
חטא?", "איך לבשר?", "יושב לו שם מחולק לשני תאים: זרע וביצית,
וכל אחד ממך מחכה - מצפה לפגוש את הצד השני." אני בדילמה.
דיברתי היום עם אמא שלך, מצחיק - עוד לא נהיית עובר וכבר אוהבת
אותך. דיברנו עליי, עליה ועל מי שנשאיר ופחדנו. כן - פחדנו.
פחדנו מאוד שתיוולד. פחדנו להכניס אותך לעולם מתפורר, שבע
מלחמות ועוני. פחדנו!
אני כותב לך הכל כדי שתדע, שתדע ותבין לאן אתה תגיע - אם בכלל.
את יודע, לפני שבוע אמא שלך ואני היינו בסרט "תראו מי שמדבר",
והיה שם את הילד הזה שרק נולד, ראה מה קורה בחוץ וביקש לחזור
לרחם. שאלתי את עצמי "למה? זה נורא?", והרגשתי כמו אידיוט.
הרגשתי כמו אידיוט כי באותו הרגע גם עניתי לעצמי בעצם השאלה:
"אנחנו חיים בעולם חרא, עולם מתפרק ועולם שנהרס. אני יכול
להבין את הילד הזה".
אתה יודע, זה לא קשה להכנס להריון וזה אפילו מהנה. ובכלל אנחנו
חייבים. כן - חייבים, שיהיה מישהו שיתקן את מה שנהרס, שהרסנו.
אני חושב עליך הרבה: מה תעשה, איך תפעל, אם בכלל יהיה לך אכפת.
ואז אני אומר לעצמי: "הוא חי, הוא יראה את מה שקורה ויתלבט
כמוני אם להביא ילד לעולם" - אני עדיין מפחד.
אל תחשוב שזה קל לי. אני יודע שזה פוגע, אפילו אם אין לך
מודעות. אז אני מחכה שתיוולד, תגדל ותקרא את המכתב, תבוא ותשאל
"למה", או בעברית יפה "מדוע?". אז מה אני אגיד? שזה בגלל
הפאשיזם, החור באוזון והמצב הכלכלי?! הרי שנינו יודעים שזה
בולשיט אחד גדול. אז בכל זאת: למה?!
אני ממשיך לפחוד, אבל מה הסיבה? יש בדיחת קרש שהולכת ככה: פעם
היה סיני אחד היום יש המון. זה נכון, אולי. תראה מה קורה בסין
ובהודו: מיליארדים של אנשים מחפשים אוכל ומתים. יש שם התפוצצות
אוכלוסין. אני לא רוצה שאתה, הבן שלי, תהיה עוד סתם נתון
סטטיסטי במפת פיזור האוכלוסין באטלס של ברוור בבית הספר. אני
רוצה שתהיה משהו ולא מישהו סתם: תשנה כדי שלא תמצא את עצמך
יושב כמוני מול מחשב וכותב מכתב לילד שלך מכתב...

מפחד,
אבא.

נ.ב.
הפריה נעימה.