אפשר לחיות חיים שלמים, בלי להבין שאתה בחוץ.
מחוץ למעגל, מחוץ למשחק.
לפעמים ההכרה מדגדגת, ואתה מבין שאין לך מושג איך המשחק בכלל
עובד.
אתה לא מכיר את החוקים, ובטח שלא יודע איך לנצח.
אתה מגלה שאתה בשוליים, שנדחקת לפינה.
אתה ממציא לעצמך תירוצים, אתה בוחר משחקים חלופיים, משכנע את
עצמך שמעולם לא רצית שלהיות שם, במעגל, עם כולם, מתחמם בידיעה
שהמצאת חוקים משלך, מתהדר בסיסמאות שאתה הגית, מתעטף באדישות
חיננית.

יש רגעים, של מספיק שקט, עד שאתה יכול לשמוע את הפנים מייבב.
אתה משתיק אותו בגסות, מספר לו שאתם שונים מהשאר, שאתם
מיוחדים.
הוא מחייך אליך חיוך חיוור, שניכם פוקחים עיניים מזלזלות
ומביטים באנשים שמנצחים במשחק.
אתה הופך מתנשא.
מתרחק.
האדישות מפנה מקומה לציניות מרירה.

החיים, נדמה, יש להם כוח משל עצמם ולאט אתה שוכח איך הכול
התחיל.
אתה שוכח מה רצית באמת.
אתה שוכח מי אתה באמת.
אתה זוכר רק את הסילופים שסיפרת לעצמך, ומאמין רק לאמת הזו,
המגוננת.

אתה לבד שם.

רחוב שטרן. חוטי גשם מזרזפים, אנחנו פוסעים לעבר הדירה שלי.
אני מחזיקה קלטת וידאו, הוא אוחז שקית שקופה בתוכה ספרייט ליטר
וחצי, עוגיות שוקולד - צי'פס, ופופקורן למיקרוגל.
הוא מספר לי משהו על אחותו, שמטיילת כרגע במקסיקו.
אני מקשיבה בחצי אוזן, ושואלת את עצמי אם נעשה סקס לפני הסרט,
במהלכו, או אחרי.
אני מזכירה לעצמי שהמקלחת האחרונה שלי הייתה בבוקר, ועברתי את
מחסום שבע השעות. אני שואלת את עצמי מה הדרך הטובה ביותר
להיכנס להתקלח כך שזה יהיה מתוזמן נכון ואם זאת ייעשה בנון
שאלאנטיות המוקפדת שלי.
הוא שואל אותי משהו, ובכך קוטע את חוט מחשבתי, אני עונה, הוא
מהנהן, ואני מחזירה את מבטי אל המדרכה, נזהרת שלא להיתקל
בגללים שפזורים בא-סימטריה.
צועדים.
ואני לא שמה לב, שיש משהו מאוד נינוח בלצעוד ככה לצידו, אני לא
שמה לב לטון שלו, האכפתי, אני לא שמה לב לאדיקות בה הוא מקשיב
לי.
"נראה לי שתכף מתחיל מבול" הוא פתאום אומר, משלב את אצבעותיו
באצבעותיי והעולם עוצר מלכת.
הוא ממשיך בדיבורו, אבל אני לא מקשיבה יותר.
אני לא חשה דבר זולת כף ידי השלובה בשלו, נושכת את שפתי
התחתונה בניסיון נואש לעצור את הדמעות.

מעולם לא צעדתי יד ביד עם אף אחד, מעולם.

יש רגעים בחיים שהמוח נעצר על שלושה צמדי דובדבן, נשמעת מנגינה
עליזה ונופלים אלפי אסימונים.

לי זה קרה בשטרן פינת פלורנטין.

תודות לרן, שרה'לה, גילי ומר אדון.