אז החברה שלך אומרת שאתה מכניס לה מרפקים בעין, כשאתה מתהפך
בלילה ואתה מתחיל לפחד, שמא השארת אצלה סימנים שיעידו כי היא
אישה מוכה. אתה מפחד שאתה באמת פוגע בה, מבלי להיות מודע
לכך... ואז יום אחד היא מפילה עליך סדן (כן כמו זה מהסרטים
המצויירים, שנופל מלמעלה על הראש של זאב הערבות שמנסה לתפוס את
הציפור המאוסה הזו) ואומרת לך "אני לא רוצה שתשתנה במיוחד
בשבילי, אבל (!) תמיד יש איזה "אבל" מעצבן. וה"אבל" הספציפי
הזה מהול בהרבה מאוד אהבה שנמהלת בדמעות של שני הצדדים. חברה
שלך בוכה לך בסלולרי ואתה בודק מיילים באותו הזמן. כשאתה מדבר
איתה פתאום אתה נזכר להתבייש בעצמך ומוכן לקטוף לה את הכוכב
האחרון של שביל החלב. כן זה שתלוי שם בצד שמאל למעלה - בפינה.
שניכם שואלים אחד את השני איך הגעתם למצב הזה ואתה מנסה להזכר,
אבל לא מצליח כי אתה שכח דברים וארועים. לא באשמתך אלא באשמת
הפציעה. לך תסתמך על הזכרון שלך עכשיו.- "אתה ספר טלפונים מהלך
כשאתה רוצה." היא מטיחה בך מבלי להבין את השלכות המשפט האחרון
והנ"ל נחרט אצלך עמוק בזכרון, לא בגלל שאתה רוצה, אלא בגלל
העלבון וחוסר ההבנה הבסיסי שלה אותך - לא בתור אדם אלא בתור
אדם נכה. ולא, חלילה, שאתה מגדיר את עצמך ככזה אלא המציאות
הגדירה אותך כנפגע חבלה מוחית. רצות לך בראש מחשבות שיטנה ואתה
רוצה לבטל את החתונה הקרבה אבל אתה לא תיכנע לשליחי השטן,
שעומדים בינכם ורוצים להפריד בין שני אוהבים טהורים. אחרי הכל
היא אוהבת אותך גם בשעה קשה זו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.