כל הנסיעה במיצובישי 89 הדפוקה שלך, לא עוזבת אותך מחשבה
טורדנית. באמצע המחשבה אתה נזכר במשהו שאיזו פסיכיאטרית אמרה
לך פעם, על זה שהזיכרונות והמחשבות שלנו שמורות במגירות במוח
בצורה כזו שקל יהיה לשלוף אותן במידת הצורך. אז אתה מחפש מגירה
ריקה, אצלך במח, כדי לאכסן את המחשבה המתקרצצת הזו.

אתה עובר רמזור, כיכר, בית ספר, דורס ילד-חתול-זקנה עם הליכון
ואז אתה מבין שהמחשבה הזו, שחשבת כשהדלקת את ה"סמיילמוביל"
שלך, זו תובנה שהייתה צריכה להגיע מזמן.

פתאום נפל לך האסימון שאתה לבד לא כי אתה חרא, אלא כי העולם
הזה נוטה לדפוק את אלו שצריכים אהבה יותר מכולם.

מגיע הביתה, מחנה את האוטו ברוורס - כדי שיהיה קל לצאת, מגיע
הביתה ומעיף מעליך את החתולה. אתה מכין כוס מרק חם ומתיישב מול
המחשב ומקיא את התובנה החדשה שלך.

אתה לא רוצה לשמור בפנים כלום. פשוט כלום, להשאיר מגירה אחת
במוח ריקה לתובנה החדשה שתבוא...