בן-זונה אני, נקודה. מנסה לתקוף מכל החזיתות האפשריות את החיים
ובמקביל להכנס לספר השיאים על חשיפות גבוהה בצריח., התחרות
פשוט לא הוגנת לאחרים., נקודה. קטסטרופת הקרב פלשה לנפשי
והשפיעה על יחסיי עם הסביבה. והסביבה כמו בקרב, בקטסטרופה
נטרפת ונוהמת באש מקלעים לעברי: "בן-זונה..."
מחשבה פשוטה, מילה פשוט, כתיבה פשוט של בן-זונה פשוט בדרך כלל
מובילות לעימותים מיותרים, לאכזבות פשוטות. אני - בהביטי סביב,
מנסה להבין את מבטי השטנה המוסתרים בתוך עיניהם של ההמונים
השונאים אותי ומרגיש ספק סיפוק, ספק עצבות. בן-זונה בודד אני.
וישנם אותם בני זונות (של בלאי), המנסים לדמות לחשוף בצריח,
המלוויינים אותי. ואני בן-זונה מבולבל, תקוע ביחסי. ואראה
ואומר "מה-טוב" ולא נשתנה. מנסה לשמור על תדמית, בניגוד לרצוני
ומרגיש מעורב.
חלקם אוהבים, חלקם לא ואדישות פושעת אוספת אותי לחיקה בחום.
זורק מעליי כל אחריות הדובקת אליי כבוץ לבגדי השבת של חנהל'ה
הקטנה ורומה לחזור להיות בן-זונה קטן, נקודה. בן-זונה מחפש שד
להיצמד אליו, למצוץ ממנו כל חלקה טובה... עד לרקונו, לעבור
לאחר וחוזר חלילה. שד - כמוהו כבני אדם.
כל מערכת יחסים שנבנתה נהרסה עלי ידי וכך גם האגו, והביטחון
ומי יודע מה עוד. מחפש צוק לקנן בו כנשר ובעיוורוני, כשראשי
סחרחר יהיה עליי - ממנו אפול בעודי מחפש את כנפי. צוויחה אחת
אומללה ובממד אחר: בן-זונה מעוף נהייתי. שנאות, מוות, חיים,
סוציו-פטיה, מחזות, אנשים, חוויות, תשוקות, שתיקות בעלות
משמעות, ללא קיום, בן-זונה עדיין מחפש רגשות, חפש משמעות.
ואל אותם המונים שהתאכזרתי לא נותר לומר מילה, כי בן-זונה לא
מסתכל אחורה וטעויותיו הוראות לאחרים הן. וכאשר אומרים: "יש
ראש בצריח - ראו! חשוף הוא", קחו את נישקכם, טענו, דירכו,
כוונו ותירו! קרוב למדי שתפגעו בי. בן-זונה אני, נקודה.
האם עוד, אלוהים?! לא אדע.