אז את אומרת לי מהצד השני של העולם "אל תתייאש - אל תהיה
עצוב", מנסה לנחם אותי על בדידותי המעושה. ולעזאזל אני אפילו
לא מכיר אותך.

את טוענת שאני לא היחיד ויש עוד הרבה אנשים במצב שלי -
ראבאק!!! אני מכיר את הסוד הידוע הזה כבר הרבה זמן - וצרת רבים
לעולם תהא  נחמת טיפשים. את לא יודעת, את לא מבינה. לעולם לא
תדעו, לא עולם לא תבינו את מצבו של אדם, שהעבר ניסה ליטול את
כבודו העצמי ואת עצמאותו - ניסה ולא הצליח. העבר הטיל בי מומים
שונים ומשונים. מומים שגורמים לילדים להתחבא תחת שמלות אימם
ולצרוח מכאב. אז הבטחון העצמי שלי נוטה להעלם לאיטו, להתחבא
בפינה הקטנה שסידרתי לו, בשכנות עם  הכבוד האבוד. זה מתסכל.

אז אני משפיל מבט או תוןקע מבט חודר בעיניו של הילד ובעיקר
בעיני אימו - ותוהה האם אני מדבק? האם המיפלגיה עוברת באוויר
כנגיף האבולה? שואל ונשאר ללא מענה. האם מחבקת את בנה ונצבט לי
הלב, גם אני רוצה ילד-תינוק משלי לפני שאלך לעולמי אבל לא
מצאתי את האישה המתאימה. קשר ארוך הסתיים לו לפני חודשיים ואני
(שוב) חש בודד - מעניש את עצמי על טעויות וכשלים זוגיים שיצרתי
לעצמי במהלך חיי.