פתאום אחיך בא להראות לך תסריט שהוא כתב לבית הספר ואחרי שאתה
קורא אותו אתה מזועזע איך לא הבחנת בכשרון של אחיך. נכון שהוא
מצייר מעולה ואפילו מנגן על גיטרה אבל לכתוב?!? מי לעזאזל חשב
על זה... ראבאק! אחיך הקטן, חצי מהתאומים כותב וכותב יפה -
כשרון מבוזבז...

אז אתה עושה לטקסט שלו הגהה ובין לבין אתה מתפעל מחדש מהיכולות
המילוליות, שאחיך חשף לפניך היום ואתה מרגיש צורך עז להראות
לאחותך המורה ולאמא - שכבר רוותה נחת מאחיך המוזיקאים אבל לא
ידעה שאחד גם כותב. אתה (שוב) הנביא בשער העיר.

אז אתה מפנטז על איך תכתבו יחד, יום אחד, ספר או מחזה או תסריט
- הרי הזנחת את שני אחיך, התאומים הקטנים, לאחרונה ואתה מרגיש
צורך עז לחזור לתקשר איתם - ברמה כלשהי - פער הדורות עשה את
שלו ואתה מרגיש כאילו אתה ממצא  מחפירות ארכיאולוגיות - למרות
שאתה בן 28 וקצת.

שוב אתה מוצא את עצמך כותב בגוף שלישי, מעין "יומן", שאמור
לפרוק את רגשותיך. אתה מנסה לשכנע את אחיך הקטן לעשות כך גם
אבל הוא חושב שמוקדם מידי... לך תסביר לו שאין חוקיות בכתיבה
המביעה רגשות... לך תסביר לו שהוא כותב נפלא ולו רק היה קורא
חומרים שאחרים כתבו היה מודע ליכולות שלו-עצמו, אבל לא. אחיך
לא מרגיש בטוח לפרסם.