תמיד אהבתי פרפרים. כל סוג של פרפרים. קטנים, גדולים, לבנונים,
אדומים, ואפילו עשי לילה. תמיד הוקסמתי מהחינניות שלהם,
מהריפרוף הזה בכנפיים שלהם, מהצבעים האלו, מהיכולת הבלתי מודעת
שלהם לגרום לכל האדם להיות שמח.
הכל קרה בגלל הפרפרים. היום איני יכול לשנוא פרפרים, כי אני לא
חי, אבל אם הייתי חי, כנראה שהייתי שונא אותם לעד, חוץ ממנה,
חוץ מליליה...
הכל התחיל באביב. הייתי אז בן 18, אולי 19, איני זוכר. בחולות
הזמן, מי יכול לזכור?
יצאתי לטיול בשדה, היום היה חמים, האוויר היה מושלם. שכבתי על
מצע הפרחים, והתבוננתי בשמיים. אף פעם לא אהבתי שירה, אך באותו
יום היא פשוט באה אליי, ממש כמו פרפר. אותה המחברת, שתמיד היתה
אצלי בכיס, כאילו התחננה שאוציא אותה ואכתוב. ואכן, כך עשיתי.
כתבתי את כל מה שהיה בראשי. הכל. ואז היא באה.
היא היתה פרפר. פשוט פרפר. הפרפר הכי יפה שאי פעם ראיתי, עם
כנפיים כחולות, ועיטורי כנפיים ומדהימים. הושטתי את אצבעי,
והיא באה אליי. "הלוואי שהיית אמיתית" לחשתי. היא התטה את
כנפייה, ואז, כמו משום מקום, באה רוח חמה וענקית, הייתי חייב
לעצום את עיניי. "לא!!!" צעקתי. הרוח פסקה, הפרפר נעלם. כמעט
בכיתי, עד שלפתע הבחנתי בדמות שעמדה מעליי. היה לה שיער שחור,
גלים גלים, עד הברכיים, ועיניים כחולות, שאפשר פשוט לתבוע בהן.
היא לבשה שמלה כחולה יפה, כמו כנפיים של פרפר. גופה היה לבן
בהיר, כמעט שקוף, והחיוך שלה... אוי, אותו חיוך שאותו לא אשכח
לעולם. "שלום" היא אמרה לי. "נפגשנו בעבר?" שאלתי "את מוכרת".
היא חייכה. גם אני. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לאלו מכם שלא
מאמינים בה, אתם אלו שמפסידים. לכל אחד יש את המישהי שלו,
לפעמים הוא פשוט לא מוצא אותה. אני מצאתי אותה.

דברנו. על מה דברנו? אינני זוכר... על החיים, אני חושב. וגם מה
אנחנו אוהבים, מה לא. היא ספרה ששמה ליליה. ספרתי לה ששמי הוא
טיילור, ושהיא יכולה לקרוא לי טיי. היא אמרה שהיא אוהבת את
הטבע, אמרתי לה שגם אני. היא גם ספרה שהיא שונאת אנשים שצדים
פרפרים בשביל הכיף. שוב הסכמתי איתה. סיפרתי לה שאני אוהב
פרפרים, ואז היא חייכה אליי. "אתה מיוחד" היא אמרה לי. אז שאלה
אם אני כותב. סיפרתי לה שאני כותב שירה, וסיפורים. היא בקשה
שאראה לה. הקראתי לה את השירים מהמחברת. היא פשוט שכבה על
הפרחים, והסתכלה עליי. עד שהגעתי לשיר על הפרפר הכחול שראיתי,
שעף ברוח. כשסיימתי את השיר, היא השפילה את ראשה. אלתי אותה מה
קרה, והיא רק אמרה לי: "אם הייתי פרפר היית אוהב אותי?"
"למה את מתכוונת?" שאלתי. הרגשה מוזרה עברה בי, שאני מכיר
אותה.
"אני מתכוונת לזה שאם הייתי אומרת לך שאני לא בת-אדם, שאני
פרפר, היית אוהב אותי?".
"מובן שכן!!! אני אוהב אותך, לא משנה מהי צורתך!" השבתי. לא
הבנתי שהיא התכוונה לכך ברצינות.
היא חייכה את החיוך המתוק שלה. "יופי" אמרה "אז יש לי משהו
לספר לך...".

היא ספרה לי שהיא פרפר. הפרפר הכחול שראיתי, ושהיא התאהבה בי.
כשאמרתי שהייתי רוצה שתהפוך להיות בת -אדם, כך עשתה. זה רק
לזמן קצר, היא סיפרה, ושבקרוב תצטרך לשוב לצורתה.
"תבוא איתי" היא אמרה "בבקשה!!!".
שאלתי מדוע. "בגלל בריידו" היא אמרה "אני מאורסת לו. הוריו הם
מלכי הכפר שלנו, הם הכריח ואותי. והוא אוהב אותי, אך אני לא
אותו. אצלנו, יש קרבות. מי שמנצח, זוכה בבחורה. אנא, עזור לי,
אהפוך אותך לפרפר, תנצח, ונברח מפה, יחד!!!". הרעיון היה
משוגע, ואני שיכור מאהבה. הייתי חייב להסכים.
הרגשתי את הכנפיים צומחות לי, בן רגע. הפרחים גדלו, היא קטנה,
יחד איתי, יפה מתמיד. עפנו לכפר. כשהגענו, ראינו אותו. "איפה
היית, אישה?" הוא שאל את ליליה. "טיילתי..." היא השיבה בקול
קטן. הוא סטר לה. הדם עלה לי לפנים. "הלחם איתי!" צעקתי, בלי
לדעת מה אני עושה "הלחם איתי, עליה!". "לא!!!" היא צעקה. הוא
חייך. לא ידעתי מה לעשות, הוא לא יכל שלא לנצח. כל הפרפרים
באו, צעקו, הריעו. רק היא עפה אליי, לקרקע. "אהובי, אני..."
לחשה אליי, אך את סוף המשפט לא שמעתי. מאז אני כאן, לכוד.
בחולות הזמן, אינך יודע מי אתה, איפה אתה, יש לך רק את
הזכרונות המתוקים ביותר, שהצלחת לנצור. אם יכולתי, הייתי שונא
פרפרים. חוץ מליליה. כן, ליליה...