נאלצתי לכתוב סיפור קצר. מעשה שהיה כך היה.
התיישבתי להעלות שיר לבמה, אתם יודעים, לא סיפור גדול. בסה"כ
היה עליי ללחוץ כאן, לבחור שם, להעתיק את המילים ולסיים
ב"עדכן", לא ביג דיל, אם נתחשב בעובדה, שעשיתי זאת קרוב לשבעים
פעמים ואם תתנו לי רגע אחד, מיד אבדוק את המספר לאשורו.
ואז זה קרה.
במקום לבחור את סוג היצירה הנכון, כלומר "שירה", שכחתי להתעסק
בתפריטון הזה וברירת המחדל שלו, למי שלא יודע, או יודעת, שכן
בל נפלה בין אישה וגבר בעניין מהותי זה, ובכן, כפי שהתחלתי
לומר, ברירת המחדל היא "סיפור קצר", כלומר ערב רב של מילים,
המאורגנות בטעם וסדר מסוים, כמה תיאורים, נושא פה או שם,
מושאים, גיבורים, ואפילו בסוף, פואנטה.
מבוכה.
רגע מביך זה איני מאחל לאף אחד, למעט כמה משונאיי הגדולים
ביותר וכן כמה מאלו שאני נמנה על שונאיהם הגדולים ביותר, וחשוב
לי לציין שבכל מקרה איני שונא או נוטר טינה, שכן שונאיי
הגדולים הם אלו השונאים אותי ולא אני אותם ואילו אלו שאני נמנה
על שונאיהם, הרי שאני אחד מאותם מתי מעט, או ערב רב, המתעב את
נשמתם, על פי דעתם בלבד.
ועכשיו נותרתי מול המסך.
בוהה והמום ומותש מיידית מהגזירה הכואבת, החלטתי לעשות מעשה
ולנסות, בפעם הראשונה בחיי, או שאולי זו בעצם השנייה, שבה
הייתי נחוש, לכתוב, או נכון יותר לומר, להקליד במו אצבעותיי
סיפור קצר, מצוץ מן האצבע, בתוספת מרק הקשרים נוירונאלי, כמה
תיאורים, נושא פה או שם, מושאים, גיבורים, ואפילו בסוף,
פואנטה.
קטונתי.
הרבה רוח ושארה, אבל מהמקלדת לא נובע דבר מלבד תסכול ארוך
ומיותם. ארוך, כיוון שעד לבעוד מספר רגעים מועט, כאשר מאחוריי
זמן ארוך מאד של חוסר מעש, ניסיון או תרגול, אני אשב מול המסך
כאבן שאין לה הופכין, ואז אקום ואצעד אל נווה המדבר האורבני,
שיש המכנים אותו מטבח, אשתה שם מים ממותקים במיץ אשכוליות,
אשוב אל הכסא, אל התסכול והמסך, הפעם מעט קריר יותר ושקול
יותר, אך לא לזמן רב, ושוב בוהה, ושוב תסכול, ושוב קם ושותה
וחוזר חלילה.
חלילה וחס, אך חוזר.
ומיותם למה? אני מקווה שבשלב זה לא אמרתם נואש ממני, על אף
שאני אמרתי זאת עליי מזמן. ועל כן מיותם, כיתום, מאב או אם או
אלוהיו, אם יורשה להפריח זאת לאוויר, וגם אם לא אז הרי שכבר
נפחתי אנחה זאת, אל חלל הפיקסלים הסופי שלפניכם, ועכשיו הכול
כבר אבוד לדידו של עניין זה, ובהמשך להרגשת היתמות, הלא היא
ייאוש, הנובע מהזנחה או זניחה, בין אם בכוונת הזונח או בכוונת
אחר, החלטתי לקחת את העניינים לידיים ובאמת, סוף-סוף, לנסות
לשבת ולכתוב משהו באמת.
באמת ובתמים.
ואז עלתה השאלה הנוקבת, על מה אכתוב את הסיפור הקצר הזה, ואני
מאמין, קוראים יקרים, חברים ותומכים, לפחות כך אני מקווה, עת
אני אוחז בעטי, אם כי האמת שלה נשבעתי בשורה הקודמת רחוקה מן
העט שנות אור, וקרובה כמרחק גרגר חול מרעהו, לקלידי פלסטיק
מותווים בסימנים אלפא-נומריים, שניחשתם, שהסיפור הזה הוא
סיפורו של סיפורי הראשון, או לפחות למאמץ הראשוני לכתוב סיפור
כזה, ושוב, אם לדקדק, להקליד סיפור כזה.
הנה הקלדתי.
עכשיו, למעשה, אני יושב כאן ומתבונן, בלא מעט גאווה, בעיקר על
עצמי, קצת פחות על הסיפור, ותקווה, בעיקר עבורי, ולא פחות עבור
הסיפור, שישא חן בעיניכם כל הסיפור הזה ושאפילו תיאותו לומר
שאולי, עם קצת השקעה נוספת, קצת שימון וחידוד הכלים שלרשותי,
קצת ביקורת בונה, קצת תיאוריה ואולי גם איזושהי טפיחה על שכם,
תתפח הכשרתי בכתיבת סיפורים למימדים כאלה, שיוכל אדם לשבת
בנחת, עם טקסט מודפס בספר או דף, ולומר לעצמו, שהנה נכונה לו
חוויה מצוינת בדמות קריאת דבר מה, שיש בו כמה תיאורים, נושא פה
או שם, מושאים, גיבורים, ואפילו בסוף, פואנטה.
הייתכן?
שאלה מצויינת, השאלה הזו. ברור לי ונהיר לי, שאם יש משהו, שאני
מצפה ממני בעת זו, עת שבה נראה לי הזמן חרוז היטב באיזו רוח,
איזו מוזה של כתיבה, ששלובה היטב בהווייתי, עד כדי היות אני
מסוגל להתיישב כאן ולדבר מעל לדף אינטרנטי זה, אליכם, במילים,
ובכן, אני מצפה מעצמי להמשיך, בכל מקרה. אני מקווה שאין יותר
מדי אנחות בקהל. לא האנחות יעצרו אותי וגם ביקורת חריפה כנראה
שרק תדכא אותי, אבל לא תמנע, את נסיונותיי להבא, להעלות דבר מה
לכאן.
דכאון.
רוחי לא נכאה. כלומר, אני באמת מרגיש טוב עם עצמי על כל העניין
הזה. מה שחשוב לי יותר להדגיש, לכל המעוניינים להפסיק את
העניין הזה "מבעוד מועד", שבעצם אין סיכוי, ולו הקלוש
שבסיכויים, שאני אמנע מהמשך הכתיבה. הדיכאון, הצער, הביקורת
והכאב יעקבו אותי - ללא ספק - אך זה לא יחזיר את הגלגל לאחור
וגלגל, ובכן לגלגל יש נטיות להתגלגל ולהגיע לכל מיני מקומות.
המסע החל!