(חודש מארס 1993)

אתם השרויים בעידן התמימות - ברוכים תהיו. שבעה עשר יום
מפרידים בין כותב שורות אלו לבין יכולתי להסתכל על העולם
כ"ילד". שבעה עשר יום לגיוס. ימים אחרונים, מבלה את זמני
בתהיות על הגיוס [הכרח/רצוי/סירוב (מחק את המיותר)] השתייכות
לצבא כובש. מה לעזאזל חזק יותר, פקודת מצפוני או פקודת היום?
דילמות.
ניסיונות לנתק מחשבותיי מהשירות המתקרב עולים בתוהו. אני לא
ישן בלילות בגלל הידיעות על חברים שנפגעים (גם כאלה שלא מכיר)
- אינתיפאדה ואני משקיף מהצד. סוף עידן התמימות הגיע => "תחי
תקופת האלימות".
"פרופיל 97" נראה מאיים למדיי. להתרוצץ בסמטאות בארץ זרה
ולרדוף אחר מטרות אדם, אני לא מאמין - ספק אם לעולם. מנסה למקם
את עצמי בתוך כל אותם המונים שעברו את השירות הצבאי ורואה אדם
אחד מאוד מבולבל ופוחד. מה זה אדם?! WE HAVE TO FACE IT, אנחנו
ילדים שמצטרפים למנגנון המבגר אותנו על לא עוול בכפינו.
איבוד העצמי מפחיד אותי יותר מהכל. טרטורים ניתן יהיה לסבול
וגם מסעות, אבל אבדן הריבונות על גופי ולפעמים גם על מצפוני
מפחידים יותר מכל. לא שואף לשלמות צבאית. לא אתפקד כ"תואם
מיתוסים", אבל אתפקד כחייל.
מנסה לשמור על תפקוד, כשמהראש ניתזות מחשבות לכל כיוון, מנסה
לגבש הגנות, לשמור על שפיות דעתי במלחמה , שאולי תבוא כנגד
עצמי. קורא על "הוראות פתיחה באש". אוכל לירות? וזה לא חשוב
במי. אני אוכל לטווח במטרות קרטון אבל (גם אם אעמוד בסכנת
חיים) לטבוח בעם? עוד דילמה.
מפחד לאבד את תמימותי, בעידן של חוסר תמימות. רוצה להישאר ילד
ולא להחסיר כאלה מעל פני האדמה. אבל אם זה קורה, כנראה שאין
ברירה.