לפעמים הכל נראה לי שחור, ללא מוצא. לפעמים מחפש אני כתף לפרוק
עליה עצבות, נראה כמוצא אך היא נעלמת. לפעמים נראה כי הכתף היא
כתף של אהבה, כתף תומכת אבל הכתף מכזיבה.
ומה שכל המסעות והחיפושים הביאו אותי למבוי סתום, דומה שרק
הצהרות נשארו - ואדישות.
וגם זכרוני, שבוגד בי לפעמים כאדם אהוב, לא נכנע ללחץ. גם חברי
שמנסים לשמור עלי גם הם. גם הם מה?
וזורק הצהרות ורושם רשימות. מנסה לשמור על שפיות בעולם שכולו
אכזבות. מקבל מכתבים על איך לא להתאכזב, איך לא להתאהב ונקרע.
מסתובב בחלוק ונעלי בית עם ריבועים חומים ומנסה לחשוב איך היה
אם... ושוב אני נקרע.
בסך הכל נמאס כבר לשרוד בעולם שכולו שטנה, בסך הכל נמאס לשרוד
בעולם שכולו אכזבה. לא רוצה לשרוד.
והם אומרים התעודד, התייחס לזה כאל עוד אתגר שצריך לעבור, כאל
חוויה. אני לא רוצה לחוות: אין עוד אנשים שאכפת להם מעצמם,
מאחרים, ממני, מכולם, אבל הם כולם צבועים ואומרים שכן.
קרוב לודאי שאברח, איך ומתי אני לא יודע אבל אברח. אפילו אם
יהיה זה רק בחלום על רכבת שתיקח אותי רחוק מפה, לשם, לאן?
אם לא אאבד את עצמי לדעת בקרוב אולי אתגבר, אבל אני בספק. אני
לא מסופק מגבולות הטעם שהצבתי לעצמי.
לפעמים חושב איך יכול להיראות העולם הזה בלעדי: האם כל אותם
הזוגות שאיחדתי היו נשארים? האם כל ניסיונותיי לשנות את העולם
תרמו-לא תרמו משהו? האם אחסר?
וזורק הצהרות לאוויר על... ומגשש עוד פעם, לחפש כתף לפרוק עליה
עצבות. נראה כמוצא אך היא נעלמת.