אנחנו נכנסים לאוטו. רגע אחד, אני ועידו, שני חברים טובים,
נוסעים לאילת בסוברו גלקסי המאפנה של אימא של עידו, שכבר
התקלפה כל כך שרואים דרכה. רגע אחד. עידו נוהג, הוא מסתכל
ימינה ושמאלה, מחפש עצים או פרחים שיוכל להסביר לי עליהם, אבל
בכביש הערבה יש מחסור בצמחייה. בינתיים הוא מוציא את הסנדוויץ'
המגעיל שלו, עם ממרח צמחי.
"תהרוג אותי, איך אתה אוכל את החרא הזה?" תקעתי מבט מלא גועל
בממרח החום שהציץ מהקצה האכול של הלחם.
"לא אמרו לך אף פעם שלא אומרים איכס על אוכל?"
"לא אמרתי איכס, אמרתי חרא. עכשיו אולי תסביר?"
"כבר הסברתי לך לא פעם," עידו השיב בפה מלא.
"אז לא תהיה לך בעיה להסביר שוב."
"בני אדם זה כמו צמחים, כן? צריכים אוכל ומים ושמש ובית.
והממרח הזה הוא מאוד מזין, ואני אגדל להיות צמח. מה הדבר החי
הכי גבוה שישנו? צמח. עץ הסקויה, למעשה. אז גם אני - צמח."
"הדמיון היחיד בינך לבין צמח, הוא האייקיו. והמדים הירוקים שיש
לך בבית."

המורה לספרות הסבירה לי פעם, אחרי שקיבלתי 60 במבחן נוסף,
שאירוניה זה לא סוג של מתכת, למרות שזה נשמע ככה. היא אמרה
שאירוניה זה הבלתי צפוי, צחוק הגורל, דרך התגלגלות לא טבעית
ועם זאת מאוד הגיונית של הדברים. ככה היא אמרה לי, אבל אני לא
כל כך הקשבתי, כי עידו כבר חיכה לי בחוץ.

באותו הרגע במכונית, ביקשתי מעידו ביס מהסנדוויץ' המגעיל שלו.
לא רציתי להישאר פראייר, הוא יגדל להיות ברוש ואני אשאר בגובה
שיח. עידו הבין שאני מנסה לנצל אותו, ועשה דווקא. התחלנו לריב.
רגע אחד אנחנו רבים, ככה בצחוק, ובאותו הרגע יש בום חזק של
מכונית ואני רואה המון מכוניות מסביב והכל נהייה שחור-חום, כמו
הצבע של ממרח צמחי.
כשהשתחררתי אחרי שבועיים מבית החולים הבנתי למה אימא אף פעם לא
הסכימה שאני אגיע לבקר את הסבים והסבתות. הכל מריח כמו ממרח
צמחי. נשבע לכם. המיטה, האחיות, הזקנים. כולם מריחים מאותו
הריח. גם כשהייתי יוצא להסתובב בחצר, עדיין הרחתי ממרח צמחי
מכל פינה.
"אני מחפש את החבר שלי, עידו סול, הבנתי שהוא מאושפז במחלקת
טיפול נמרץ," אמרתי לאחות המשועממת שלעסה את המסטיק שלה
במיומנות רבה. "סול... העבירו אותו היום, הנה הכתובת."
תפסתי מונית ונסעתי. 'בית לוינשטיין'.
הפקידה בפנים הפנתה אותי לחדר מרוחק. עידו שכב על המיטה, מחובר
לכל מיני מכשירים. לי, אחותו, נרדמה בפינת החדר. הוא רק שכב
שם, כמו עציץ. לא זז, לא הזיע. "עידו, עידו, תתעורר, זה לא
מצחיק," ניערתי אותו, אבל הוא לא קם. "עידו, תראה מה הבאתי
לך," הוצאתי משקית סופר-מרקט כיכר לחם וקופסת שימורים קטנה של
ממרח צמחי. "עידו, תתעורר! לעזאזל איתך ועם הסנדוויצ'ים
המסריחים שלך! תתעורר!!!" ניערתי אותו חזק וכל המכונות מסביבו
התחילו לצפצף בבת אחת. שתי אחיות נכנסו בריצה לחדר. "אדוני,
אני מבקשת שתרגע," אמרה אחת בעוד שהשנייה חיברה חוט שהתנתק.
"אני רגוע, רגוע," נשמתי עמוק. מכל המהומה לי התעוררה. "גיל!
השתחררת! איזה יופי לראות אותך!" היא אמרה בקול עייף. "את לא
צריכה להיות בבית-ספר עכשיו?" אמרתי בנימה חינוכית והצצתי
בשעון. היא לא השיבה, רק נעמדה לידי.

עמדנו משהו כמו שעתיים והסתכלנו עליו. "אח, צמחיהו," פלטתי
לפתע.
"מה? איך קראת לו?"
"צמחיהו, אני חושב שזה היה מצחיק אותו, לדעת שהדבר האחרון שאכל
באמת הפך אותו לצמח."
"צמחיהו שלנו," לי אמרה בנימה אימהית, "כל כך שקט ורגוע."
צחקנו. זה אולי לא היה ממש נכון, אבל זה היה הדבר היחיד. "מתי
צמחיהו שלנו יפרח, לדעתך?"
"אני לא בטוחה. אור שמש יש לו, אולי הוא צריך מים?"
"אולי. ואולי גם דשן?"
"אבל הוא בטח צריך אדמה."
היה רגע של שקט. לי הסתכלה עליי במבט רציני, מנסה לבדוק אם אני
צוחק. "מה הסיכוי שהוא יתעורר?" שאלתי, מנסה להראות רציני.
"קטן מאוד. הוא כנראה יישאר כך עד שימות," היא נאנחה. "מה
המקום שהכי אהב?"
"הגן הבוטאני. הוא יכל להסתובב שם שעות על גבי שעות," השבתי
בעצב.
נפרדנו לשלום, לי ואני, וקבענו להיפגש מחוץ לבניין באחת בלילה.
אני הבאתי את האוטו של ההורים, לי הביאה עשרים קופסאות של ממרח
צמחי, דלי ומעדר. שברנו חלון אחורי ונכנסנו פנימה. התבלבלנו
קצת במסדרונות החשוכים, בסוף הגענו לחדר של עידו. ניתקנו את
המכונות מהחשמל ואז מעידו, כדי שלא יצפצפו. סחבנו אותו ביחד
החוצה, לאוטו, ונסענו לגן הבוטאני.
מצאנו נקודה חשוכה וחפרנו בור, בין הערוגות השונות. הנחנו אותו
בעדינות בפנים, ואז, במשך חצי שעה, פתחנו את כל הקופסאות של
הממרח צמחי המגעיל ורוקנו אותן לתוך הבור. מילאנו את הדלי
במים, ושפכנו פנימה. בזמן שלי הלכה להשמיד את הראיות, אני
כיסיתי את הבור יפה, כדי שהמבקרים לא יפריעו לעידו.
"תראי כמה נוח לו עכשיו," אמרתי ללי כשהיא חזרה.
"עוד מעט הוא יגדל להיות עץ אמיתי, כמו שהוא רצה," היא אמרה
בבכי וחיבקה אותי.

המשטרה מעולם לא גילתה מה קרה לעידו סול. בגלל שהמשפחה שלו
הייתה דחוסה בכסף, בהתחלה חשבו שמדובר בחטיפה, אך הדרישה לכופר
מעולם לא הגיעה. בסוף כולם התייאשו. האזכרה נקבעה ליום התאונה,
ואפילו חפרו בשבילו קבר ריק. אחרי שהאזכרה בבית הקברות הייתה
נגמרת, אני ולי היינו נוסעים לגן הבוטאני.

ופעם, רק לרגע אחד, היה נדמה לי, שבאמת גדל שם צמח, עץ או שיח
או פרח. אבל רק לרגע.