איך לעזאזל חשבתי? איך הייתי בטוח שאוכל להשתין מול הרוח
ולהישאר יבש? החיים האלו, כאב הראש הזה, הבדידות הזו. פתחתי לה
את הדלת, הראיתי לה את הדרך ושחררתי אותה, שלא מרצונה והיא
תהתה "מדוע" טעתה בבכייה, ואני האידיוט נאטמתי...
סבל, עייפות הם הדברים היחידים שאני מרגיש עכשיו. בדידות? למה
לי להרגיש בדידות? בדידות שאני טיפחתי בהתמדה, בדידות שמופיעה
מדי יום במקום בבואתי הנשקפת מן המראה.
גם הגיגים שהגיתי ביושבי בשערי הביבים, אינם עוזרים. הגיגים
שנכתבים - כאילו מחמירים את המצב. הלקאה עצמית. רבות דובר על
המילה הכתובה, מילה, מילים, חבל, סכין, אקדח או צוק, אבדה דעתי
בריטוש המציאות.
חי בתוך בועה ומנסה להבין למה, לעזאזל, גרמתי? במי פגעתי? בה
או בי? דברי אלי, תגידי, רק אל תתעלמי כי הכאב גדול מנשוא.
היא לא תחזור אלי. איך אפשר לצפות ממנה לחזור אליי. אלוהים -
אלוהיי, קצת הכוונה אני מבקש, עזרה וקצת נחמה. חברים אומרים לי
לא לחשוב עליה אבל איך אפשר? ברשעותי ויתרתי על גן העדן. כל
שנותר הוא להפיק את המיטב מן הגיהינום

ולסבול.