תשמעי, זה צועק ממני והלאה.
יקירתי, אל תברחי ממני. כבר מרץ עכשיו, פברואר נמשך זמן רב
כלכך. פעם בארבע שנים יש גם 29 לחודש הזה, אולי בגלל זה נדמה
שהיה ארוך מהרגיל? אולי סתם, כי השעות נמתחו, וכל לילה התפללתי
שיגיע הלילה הבא, רק שייגמר כבר. תראי, בחוץ קייצי. כל צעד
מזכיר משהו מהקיץ. הרוב מטושטש, אבל עדיין, אפשר לזכור כפות
רגליים יחפות, ערבי גיטרה ואלכוהול, אהבה כזאת, מזגן, ים.
ושמש, כל הזמן שמש, גם כשבורחים היא נמצאת. היא השמש, יש לה
כח, את יודעת.
את ילדה, ובראש שלי את גדולה. אני כותבת בתקווה שתקראי.
אני אמות בתקווה שנפגש. אני אמשיך לדבר אלייך, עד שתעני, עד
שארגיש שאת שומעת. שאת כאן, ממש כאן, ממש לידי.
את יודעת, הכי מעניין אותי אם זה היה עניין של הרגע, או שבאמת
זה מה שאת רצית. לפעמים אני יושבת בחדר שלי ומתכננת איך למות.
בסוף איכשהו זה מתקזז עם דברים אחרים, ואני מחליטה שאני אמות,
רק לא עכשיו. את לא ברחת מהמוות. את החלטת. מעניין אם התחרטת
שניה אחרי. תקשיבי לי. תדברי אליי, תעני, רק תעני.

כבר יותר משנה נועה, ועדיין את לא עונה.
אף פעם לא חשבתי עלייך הרבה כמו בימים האחרונים. מישהי כתבה
פעם על הגשם של נובמבר. היא כתבה בשבילך. השיר הזה, את יודעת,
הוא שורף. הגיטרות בסוף חותכות לי את הלב. הן עושות לי שריטות.
"אתה לא חושב שאתה צריך מישהו? כל אחד צריך מישהו. אתה לא
היחיד."
את יפה נועה. את מחייכת בתמונות. אנשים עצובים תמיד מחייכים
בתמונות.
השיר נגמר עכשיו. ההבדל ביניכם זה שאותו אני אשמיע שוב ושוב,
ולעולם לא יימאס לי. כשהוא נגמר, הוא פשוט מתחיל מחדש. את לא.

תעני לי. אם אני צריכה למות בשביל לראות אותך, אזרז את מותי.
תבואי, לפחות בחלום, תסתכלי עליי. בבקשה. מצטערת נועה, כל הכאב
הזה גדול ממני.
כל הדרישות האלה הן הרבה מעליי.

ממש תכף יתחיל הקיץ. בעוד כמה ימים פורים. אחרכך ליל הסדר. עוד
שמונה חודשים יהיה שוב נובמבר. הגשם. כלום לא נמשך לנצח.
אני מתגעגעת אלייך נועה.

לזכר נועה לפידות ז"ל. לא הכרתי אותה ובכל זאת, זה שורף
כלכך.
http://stage.co.il/Stories/154555