נגיד שעמדת באולם מלא מפה לפה
ודיברת. סיפרת, שיתפת, "ריגשת" ו"התרגשת"
נו תגיד. נו מה בכך. זה היה מנותק
-קרקע, קרוע-רקע, ריק.
זה לא היית אתה, זה לא הייתי אני שם בפיך.
לא הרגש שלי בתוכך,
רק ברק זרקור ניאון מתקרה קרה
החוויר פניך בדברך.
מחוות ידיך כתמיד- עגולות, גדולות לבטח,
כנראה גם נגוהות חום מבטך המתעניין
מלותיך רחבות, שגורות, משולחות אך
ענוגות כסייח-פרא, פעימותיהן
דוהרות הרחק. לא הייתי שם להניח
אזני על קרקע מהדהדת דומם,
להסכית לפעמי לבי, פסעיו שפופים
כפרש נפול, הולך שותק.