את לא מבינה, את פשוט לא יודעת איך זה לחיות כשאת נשלטת ע"י
צפצופים בלתי פוסקים בתוך האוזניים. את עוטפת אותי בזרועות
החמות שלך, אבל כל מה שאני מרגישה זה איך החום עוטף אותי במן
תחושת חנק מגעילה, ואני מפסיקה לנשום. ואז החירחורים יגיעו,
ושוב הרוטינה הישנה עם התנועות וההתקפים תתחיל, והכוח שהיה
שמור למצבים האלה מוצה כבר כל כך מזמן, שהגוף שלי רק מאבד עוד
ועוד אנרגיות. תמיד לפני עליה לבמה, צעקו עלינו שנשמור על
אנרגיות טובות. אנרגיות וקצב. בזמן האחרון אני מרגישה כאילו כל
פעם מחדש, כשאני קמה בבוקר וצריכה לעלות על הבמה הזאת שהיא
החיים שלי, אני מאבדת ברגע את כל האנרגיה ששמרתי להצגה,
ומבזבזת אותה על כמה דקות של חרדה תהומית. הקצב הזה, שפעם
הוביל אותי בכזאת חינניות ובשמחה, נהפך עכשיו לאוסף של תנועות
מקוטעות שהולכות אחריי, כמו נותנות לי להוביל אותן אל תוך
עצמי. נמאס לי כבר להיות מסוגלת להיות עצמי רק כשאני עומדת מול
אנשים ומעמידה פני אחרת. הידיים שלי יבשות כל כך. סדוקות כמו
האדמה היבשה במחזה של לורקה שראינו לפני שלושה חודשים, כשהכל
היה נחמד ומושלם ונוצץ. אני לא חושבת שאי פעם היה כאן שמח
באמת. כל הסיפורים והשירה היפה על התקופה הנפלאה שהיתה כאן ועל
האווירה המחממת ששררה כאן, הכל היה סתם מזימה שטנית לגרום
לכולנו להרגיש עוד יותר רע לגבי עצמנו, לדכא את מה שעוד נשאר
מהרוח המאושרת שנמצאת בנו. נמאס לי כבר מכל הייאוש הזה שנופל
עליי ומהמרמור ומהדרמה. היא כל הזמן אומרת לי שאני דרמטית, וכל
פעם שהיא אומרת את זה בא לי לעמוד מולה ולצרוח. אבל לא סתם
צרחה, אחת עוצמתית כזאת, שתגרום לפנים שלי להאדים עד לקצות
האוזניים, ולפה שלי להתייבש מרוב מאמץ. במקום, אני שותקת. אני
יותר מדי שותקת לאחרונה, ועדיין לא הצלחתי להחליט אם זה חיובי
יותר או שלילי פחות. אבל אני בטוחה שרגיל זה לא. אני כאילו
מרגישה שאין לי אף אחד לשבת איתו פנים מול פנים ולשפוך בפניו
את הקישקעס שלי, למרות שיש. באמת שיש מי שישמע. אני רק לא
בטוחה שיהיה לו כוח להמשיך ולהקשיב. אפילו את עצמי אני משעממת
עם כל הבעיות-לכאורה שיש לי. בא לי סיגריה. אני כבר לא יודעת
מה אני מנסה להגיד. אני חושבת שזה מסכם, פחות או יותר, את כל
מה שעובר עליי בחודשים האחרונים - מרוב שאין לי מה להגיד, אני
אומרת יותר מדי. ולהיפך. ניסיתי לצייר, ואפילו את זה אני לא
מצליחה יותר. הידיים שלי מתחילות להפיל דברים מבלי שארצה,
והרגליים קורסות תחת עצמן בתקווה לפגוש את הרצפה. התקווה
מתממשת. אין לי כוח יותר לקירות האלה, שמתנגשים בי בכל פעם
שאני רק פוסעת לידם. הפסקתי לקחת את כל הכדורים שלי, והגוף שלי
יוצא מכלל שליטה. הוא פשוט לא מתפקד בלי כימיקלים נחמדים
שזורמים לי בתוך מערכת הדם. בסדר. תהיי יפה ותשתקי. או סתם
תשתקי כבר, כי אין חשק לשמוע אותך. כל מה שאני רוצה זה להצליח
לצייר שוב. באמת שזה כל מה שאני רוצה. ואת פשוט לא יודעת איך
זה לחיות כשאת נשלטת ע"י צפצופים בלתי פוסקים בתוך האוזניים.