אתה קם בבוקר, בשש וחצי בדיוק, מנער את השמיכה מעליך וקם אל
הקור. ובסדר קבוע פוסע אל חדר האמבטיה ובדרך לוקח את השעון
מהשידה ובדיוק אחר- כך מעביר את ידך בגלי השיער הסתור, במקום
להסתרק.
אתה סוגר את הדלת ואני, בחצי העירות שלי, שומעת את המים במקלחת
ואת הארון שנפתח ונסגר ואת מכונת הגילוח שלך מרעישה.
אני קמה כל בוקר, ברבע לשבע ומרתיחה את המים. אוספת את
הלחמניות והעיתון ממפתן הדלת ומכינה לך סנדוויצ'ים שכמעט תמיד
אתה שוכח לקחת. וכל  יום בשבע אתה נושק לי על הלחי נשיקה חטופה
וטורק את הדלת. והבית נשאר ריק, בלי צחוק או בכי של תינוק, בלי
נביחה של כלב. ואני חוזרת למיטה, לנצל דקות אחרונות של נמנום
ושואפת את ריח הכרית שלך, שמחמם אותי כל פעם מחדש. וקמה אחרי
עשרים דקות בערך ויוצאת לעבודה ולוקחת איתי את הסנדוויצ'ים
שהכנתי לך, שכמו תמיד שכחת לקחת.
אני שבה הביתה כל יום בשלוש והבית עדיין ריק. זורקת את החפצים
על השולחן שבכניסה וחוטפת משהו מהמקרר. מסדרת את שאריות הבלאגן
של הבוקר ומתקשרת לאמא שלי וגם לאמא שלך לשאול מה נשמע. למרות
שהכל, כמובן לגמרי בסדר, בדיוק כמו אתמול.
ואז אני חוזרת למטבח ומתחילה לבשל, במיוחד בשבילך, ארוחה חמה,
שתהיה לך לערב. כל יום אני קצת משנה, את התבשיל, את התבלין, את
התוספת, שיהיה לך מעניין.
וכשהאוכל מתבשל, אני פונה לערימת הכביסה, מוציאה ערימה אחת
מהמכונה ומכניסה ערימה אחרת. ואת הערימה הנקייה לוקחת לפינת
הגיהוץ, מגהצת, מעמלנת, מקפלת ומניחה בארון. והכל מסודר, נקי
וריחני. ואחר- כך יושבת בסלון וכבר מתחיל להחשיך, מעבירה
ערוצים בטלוויזיה ומחכה שתשוב. לפעמים מאוחר, לפעמים מאוחר
יותר. ואני תמיד נשארת ערה.
וכל ערב אתה חוזר, כל יום קצת יותר עייף, עייף מדי מכדי לאכול
את האוכל שבישלתי או בשביל להצטרף לערוצים בטלוויזיה. עייף מדי
מכדי לדבר על מה שעבר עליך היום. אתה פונה לחדר השינה ומתנצל
בחצי חיוך ובעיניים רדומות ומשאיר אותי לבד בחדר האורחים
החשוך.
והיום כשתשוב מיום מפרך, האוכל יהיה מוכן והבית יהיה מסודר.
הכביסה תהיה נקיה וגם אמא שלך כבר קיבלה את הטלפון היומי שלה.
אבל אני לא אחכה לך בסלון לבדי, ולא אשאל איך עבר עליך היום.
אולי אפילו לא תרגיש, כי תהיה עייף מדי מכדי להעיף מבט.
אתה אוהב ושקט וטוב ועובד קשה ואי אפשר אפילו לבוא אליך
בטענות. והחיים האלה הם כל כך שלווים ונוחים... אבל אני פשוט
לא יכולה להפסיק להאמין שאולי יש שם קצת יותר בשבילי. אולי
אפילו קצת יותר מסתם אהבה. אולי יש מקום שבו אהוב ליבי יביט
לעיני כשיקום בבוקר וינשק אוי על השפתיים ואפילו יחבק. ואולי
הוא ישוב בערב עם פרח אחד ויחייך ויקח אותי למסעדה ויספר לי על
היום שהיה ואחר כך נחזור הביתה ונירדם חבוקים. אולי יש חיים
כאלה בשבילי, אי שם. ואני חייבת לפחות לנסות. ואם לא, אם כאלה
אמורים להיות חיי באמת, אני מבטיחה לחזור. בדיוק כמו קודם-
טובה, שקטה, צפויה ואוהבת. אליך בעלי- השקט, הצפוי, הקבוע,
האוהב.