10:44
תמונת המצב כרגע היא, במילה אחת, יחידה ומאוד משמעותית -
משעמם לי, אבל בטירוף.
זאת בדיוק הנקודה בה אני מתחילה לחשוב על כל מה שהולך לי בראש,
ואני מניחה שזה די חרא, כשמגלים שהכל איכס.
זה לא שרע לי. בעצם, אולי כן. אני לא אוהבת להתבכיין.
יש לי חברות, יש לי חבר'ה, יש לי חברים.
אם מסתכלים עליי מרחוק, אפשר לחשוב שאני הבנאדם הכי מאושר
בעולם, ואם מסתכלים מקרוב, כנראה שגם תחשבו ככה.
אבל יש ת'פאקים הקטנים האלה.
את זה שכל החבורה השמחה והמאושרת שאני מסתובבת איתה - צוחקים
בסבבה, מבלים והכל... במציאות.
אבל מגיעים הביתה ושופכים ת'לב בבמה.
ואז אני מגלה שהם עצובים כמעט כמוני, שהם חושבים כמעט כמוני,
אז אני אפילו לא מיוחדת כמו שפעם חשבתי, לא חכמה כמו שפעם
חשבתי, לא כלום כמו שפעם חשבתי.

אני סה"כ ילדה קטנה ולא עברתי כלום.
ההורים שלי והמשפחה שלי חיים, לא חסר לי כסף ולא חסר לי כלום.
וזאת הבעיה.
גם אגואיסטיות יש לי בכמויות מסחריות.
חוסר טאקט בכמויות של חולי האיידס באפריקה, וחוסר השקעה.
אני לא נחמדה לרוב, אני פרנואידית, ובעקרון - די מטומטמת.
רגשית, ז"א. שכל דווקא יש לי.
ואתם יודעים מה הכי מוזר?
אני אשכרה אוהבת את עצמי.
למרות שאני פוגעת באנשים שאני אוהבת.
למרות שאני גורמת לאנשים פשוט לא לאהוב אותי.
למרות שאני סנובית, אבל אפשר להאשים בזה את הישוב שלי.
למרות שאני מאשימה בהכל את כולם חוץ ממני.
למרות שאם רע לי, אני כמו מטומטמת חותכת את עצמי.
למרות שיש לי סביב העשרים אלף מכתבי התאבדות במגירה.

ולמרות שאני רוצה להאמין שכל מה שכתבתי באמת, אבל באמת שלא
נכון.

לבד לי, ואני דלוקה על ילד בכיתה ו'.