"אני יוצא", אבא אמר.
"תבלה", הפטרתי.
שכחתי כבר לאן הוא נסע באותו יום, וגם לא ממש היה אכפת לי.
קראתי ספר על הספה והתבוננתי בו מזוית העין לובש את המעיל
והולך.
לא יודע למה רציתי לצאת החוצה באותו יום. היה כבר נורא מאוחר
וחושך בחוץ, די קריר אפילו. סיבה טובה לצאת, בעצם.
כשפסעתי על המדרכה וטיילתי ברחוב קיללתי את העיריה, ששמה שתי
מנורות רחוב על כל סנטימטר מרובע. היה כל כך מואר שכמעט והיה
ניתן לחשוב שהשעה שלוש בצהריים והשמש עוד בחוץ. המשכתי ללכת,
בתקווה למצוא מקום שיש בו חשכה, כשפתאום ראיתי תמרור מוטל על
צד הדרך.
הסתכלתי על התמרור. מעגל תנועה, לא משהו מיוחד. לא איזה "אין
כניסה" מפוצץ שאפשר לתלות בדלת של החדר. ולמרות הכל, הרגשתי
שאני חייב לפרק אותו. רצתי הביתה, מצאתי פלאייר בארגז הכלים של
אבא ושמתי אותו בכיס.

בדרך חזרה הייתי כבר פחות לחוץ והלכתי במהירות רגילה, הרי אף
אחד לא יזיז תמרור של מעגל תנועה שמוטל לצד הדרך.
פגשתי אחד שהיה בכיתה שלי לפני התיכון, הוא צעד לכיוון שכונת
המגורים. בטח הלך לבקר מישהו. אמרתי לו שלום והוא נעצר:
"השתנית", הוא אמר.
"אתה אפילו לא בקצת", אמרתי. הוא לא שם לב לעלבון המתוחכם.
"מה יש לך בכיס?"
"פלאייר", השבתי.
"בשביל מה פלאייר?"
"אני הולך לפרק תמרור", אמרתי והמשכתי בדרכי, מתעלם מהבעת
הפליאה על פניו.

מצאתי אותו בדיוק איפה שהשארתי אותו, בצד הכביש, ממתין לי.
הוצאתי את הפלאייר מהכיס והתחלתי לסובב את האומים.
כעבור חצי שעה הלוח כבר התנתק מהעמוד. אספתי את הברגים ולקחתי
את התמרור, צועד הביתה.
אז נכון שזה סתם מעגל תנועה, ולא איזה "אין כניסה" מפוצץ שאפשר
לשים על הדלת בחדר, אבל הרגשתי כמו מלך. מאחד הבתים יצאו בחור
ובחורה, רבים וצועקים אחד על השני. ניסיתי להראות להם את
התמרור אבל עד מהרה הבנתי שזה לא בדיוק מעניין אותם.

כעבור כמה ימים, אחרי שקיבלתי ציון נמוך במיוחד במבחן באנגלית,
הלכתי ופירקתי תמרור שעד אז היה בשימוש. תמרור של אין כניסה.
תוך חצי שעה הוצאתי את כל הברגים. לקחתי את הלוחית ביד אחת,
ואת הברגים ביד שניה, הלכתי הביתה ותליתי את התמרור על הדלת.
מאז לא יכולתי להפסיק, תוך חודש לא נשארו תמרורים בשכונה כמעט.
הם היו כולם בחדר שלי: מעגל תנועה, אין כניסה, כביש חד סטרי,
הגבלת מהירות, מה לא.
תמיד ידעתי שזה לא בסדר, אבל גם אחרי עשר שנים עדיין המשכתי
לפרק לפעמים. זה עלה לעירייה הון תועפות. לפעמים חשבתי להיגמל
מהעניין, אבל היצר תמיד היה חזק ממני. אני נזכר שאני צריך עוד
תמרור של "אסורה הכניסה להולכי רגל" לתלות במשרד, אז בלילה אני
הולך לשם, עם פלאייר בכיס, ואחרי חצי שעה אני חוזר הביתה כשביד
אחת התמרור וביד השניה הברגים. תמיד בבוקר אחרי זה באים רגשות
האשמה, אבל בזמן שזה קורה אין לי שליטה על כלום.
אפשר רק לנחש כמה הופתעתי לגלות בעיתון מודעה קטנה עם רקע
כחול, שהסתתרה לה בצד:
"יש לך תשוקה בלתי נשלטת להרוס דברים? רוצה להיגמל? בוא אלינו!
קבוצת תמיכה להרסנים אנונימיים".
למטה הייתה הכתובת, בצירוף שעות המפגשים והימים שהם מתקיימים.
שירבטתי אותה על דף נייר וגמלתי בליבי ללכת לשם, לא לפני
שנסעתי במיוחד לבאר שבע כדי לפרק תמרור של זכות קדימה.

למחרת, בדיוק בשעה שהייתה על הפתק, הגעתי לכתובת של המודעה.
בית קטן, בטח איפה שראש הקבוצה עצמו גר. נכנסתי לחדר בעיצומה
של הפגישה, בנאדם נמוך ושמנמן, שהציג את עצמו בשם יואל, הביא
לי כיסא וביקש ממני לשבת. אחר כך פתח ואמר:
"יש לנו היום חבר חדש שמצטרף לקבוצה, כולנו נקבל אותו בסובלנות
ובהבנה". אחר כך פנה אליי: "קום, וספר לנו על עצמך"
"טוב, אז השם שלי הוא טל, ואני אוהב לפרק תמרורים".
"שלום טל!" ענו לי כולם במקהלה. הרגשתי כמו בקבוצת תמיכה, רק
שזו באמת הייתה קבוצת תמיכה.
"אני לא מסוגל להיגמל, אתמול פירקתי עוד תמרור. כשאני עוצר את
עצמי בכוח אני משתגע. אני מקווה שתעזרו לי להתמודד עם הקושי
שלי".
אוי ואבוי, חשבתי, אני מתחיל לדבר כמוהם.
התיישבתי, כולם מחאו לי כפיים. אחר כך קם בנאדם אחד, וסיפר
שכבר שבוע הוא לא שרף כלום. אחריו קמה אישה ואמרה שבמשך חודש
היא לא הרגה אף מקק.
קמו עוד אנשים, אחד מנפץ זכוכיות, אחר גוזר שטרות, והיה שם
אפילו מישהו שאכל קירות. הקשבתי לכל אחד, והצטרפתי אל האחרים
בקריאות העידוד, הדמעות, ומחיאות הכפיים. הסתכלתי על הקיר,
עליו הייתה תלויה כרזה לבנה: "הרסנים אנונימיים".
לפני שהלכתי הודיתי ליואל, שלחץ את ידי בחביבות, הציפורניים
שלו היו שחורות. מה הפלא, הבן אדם מגרד אספלט מכבישים.

בדרך חזרה הביתה עברתי דרך המקום שבו פירקתי את תמרור האין
כניסה לפני כמה ימים, הייתה שם תאונה. הנהג לא ידע שזה רחוב חד
סטרי והתנגש חזיתית במכונית שבאה מהכיוון הנגדי. שניהם שוכבים
בבית החולים, שניהם פצועים קשה.
זה עשה לי את הסוויץ4 בראש. פתאום הבנתי למה אני נקרא "הרסן
אנונימי", כי אני הורס דברים למען ההנאה האישית שלי. באותו רגע
החלטתי שיותר לא אגרום שום נזק לאף אחד, גם אם זה כולל ויתור
על תחביב מעניין.

כבר שנתיים שלא פירקתי תמרור. מידי פעם אני עוד בא למפגשים של
ההרסנים האנונימיים, מספר את הסיפור שלי. אנשים נדהמים כל פעם
מחדש. אני לוחץ ליואל את היד לפני שאני הולך. הציפורניים שלו
כבר לא שחורות, הוא הסיר אותן בניתוח.

פורסם בעיתון "מעריב לנוער", 2005