ראיתי אותה מנגנת על צ'לו בכיכר. זו לא הייתה כיכר גדולה ממש.
כזאת קטנה, לא חודרנית. לידה הייתה הקופסא של הצ'לו ובתוכה
ישבה חתולה. היא קראה לחתולה נעמי, על שם דוגמנית העל. ככה זה,
לפני שהיא נאלצה לפתח קריירת רחוב בנגינה על צ'לו, היא חלמה
להיות דוגמנית, ללכת על מסלולים, להופיע בעיתונים ולהשיג את
הבחורים הכי-הכי שווים.
נעמי הסתכלה בתוך קופסת הצ'לו. בפנים היו כמה מטבעות של עשר
אגורות, ושלושה או ארבעה שקלים. המבט שהיה על פניה של האשה היה
עצוב, וכשעברתי לידה והבטתי בה, תוך כדי נגינתה, הבנתי שאני
מפסידה את כל העתיד שלי. אני לא יודעת מאיפה באה אליי ההבנה
הזו. פשוט הסתכלתי עליה, ראיתי את הצער שלה, כמה דברים היא לא
הספיקה, כמה אני עדיין צעירה ויכולה לעשות הכול, ופתאום הרגשתי
שכל הבחירות שלי נעשו בחוסר חוכמה, שאני אינני מוכנה נפשית
לדברים שאני עושה. לחלק מהדברים אני כבר מוכנה, למשל אף פעם לא
הבנתי שילד זה הדבר היחיד שאני רוצה. אף פעם לא ידעתי שאהבה
היא כל כך חשובה. לא חשבתי לרגע שהתהוללות במועדוני לילה
ובילויים מזדמנים עם גברים שפגשתי מדי פעם בפאבים, יימאסו
עליי. חשתי שעליי להמשיך. דרך חדשה נפתחה בפניי פתאום.
התיישבתי על המדרכה, פתחתי את התיק, לקחתי את השטר של המאה שקל
שהוצאתי מהכספומט שעה קודם לכן, כשעוד הייתי טרודה בשאלה "מה
אלבש הערב?", הנחתי אותו בתוך קופסת הצ'לו של הנגנית הזרה,
הסתובבתי והלכתי.
הנגנית הפסיקה לרגע את נגינתה, לחלוחית מרצדת בעינה. היא הביטה
לעבר גבי המתרחק, הסתכלה על נעמי החתולה, חייכה אליה, חייכה
אליי, המשיכה לנגן. הכל היה אותו דבר בעצם. הנגנית שמחה שגם
היום הנגינה הביאה אותה להרגשת שלמות מחודשת. גם אם לא תהיה
דוגמנית, חייה יהיו מאושרים. |