אני מאחרת. אני לא מאמינה שאני שוב מאחרת. הפעם היא תכניס אותי
לשיחת אזהרה... אני פשוט יודעת את זה, אני יכולה לדמין אותה
מחזיקה את העט המוזהב שלה... מתופפת איתו על השולחן...
אני מתחילה להאיץ את קצב ההליכה שלי לעבר תחנת האוטובוס.
"זאת הפעם השניה השבוע, מיכל. אני מתחילה לחשוב שזה הופך להרגל
אצלך..."
אני מתחילה לרוץ...
"תגידי לי אם יש לך איזו בעיה, אולי נפתור אותה ביחד..."
אני מחזיקה את התיק שלא יפגע באנשים ברחוב כשאני חולפת על
פניהם.
"סליחה, את יכולה לעזור לי בכמה שקלים?"
המשפט הזה גרם לי לבלום במקום, כמו הציפור ביפ ביפ בסרטים
המצוירים... הרגלים שלי פשוט רקעו את הצעד האחרון על המדרכה,
הגוף עף קדימה אחורה ונעצר מולו.
התנשמתי, ועיקמתי קלות את האף למראה הפנים הדי מצולקות שעמדו
לפני מעל היד המושטת.
היה לי עוד רגע אחד של ערפול, אך מפאת חוסר הזמן מיקדתי את
עצמי, כמו שאני יודעת לעשות טוב מאוד במצבי לחץ למחשבה אחת.
לעזור לו או לא לעזור לו?
בדרך כלל אני דוגלת במדיניות מסוימת, אם הבן אדם עושה משהו,
מנסה להרוויח את הכסף שהוא מבקש, אני תמיד אעצור לרגע, אשים
שקל, אמשיך בחיים שלי. אבל אלו שפשוט יושבים ומושיטים יד
ומבקשים "נדבה" גורמים לי להירתע, כי מה מונע ממני מלהיות
כמותם, מלעזוב את העבודה המחורבנת שלי, עם הבוסית הצבועה
והאנשים המשעממים ולשבת כאן, במנהרה של בניני האומה בירושלים
כמה שעות ביום ולהחזיק את היד מול העוברים והשבים?!
בדרך כלל אני אפילו לא עוצרת את הריצות המטורפות שלי אחרי
ההגעה בזמן לעבודה בגלל קבצן. אז למה דווקא עכשיו בעצם, מה
שונה בו שבגללו עצרתי?
ובעוד אני מתחבטת עם עצמי, ובוהה באדם הזה בלי לשים לב אפילו,
אני מתחילה למקד את המבט על האדם שעומד מולי שלפתע הזיז את היד
בתנועה של את הולכת לתת לי כסף, או לא?!
הפה שלי נפער קצת, האישונים קטנו, כשהבנתי למה נעצרתי, מה גרם
לחושים שלי להתחדד כמו של כלב כשהוא מריח לפתע ריח מוכר ומשנה
כיוון...
האדם הזה שמתחת לצלקות, כל כך דמה לאבא שלי, אבא שלי. שתמיד קם
בבוקר בדיוק ב-5:47, שדואג לתת לי נשיקה לפני שהוא יוצא מהבית
בין אם אני ערה ובין אם לא. שאוהב להתלבש מחויט לכל מקום. אבל
אף פעם לא תראו אותו עם עניבה. אבא שלי. ומה באמת ההבדל בין
האיש הזה לאבא שלי, שאותו פיטרו, ואת אבא שלי עוד לא? ומי אומר
שאבא שלי לא יהיה זה שיעמוד פה עוד יומיים, או יבקש ממך לפתוח
את התיק בכניסה לקניון, או יקרצף עם מטאטא מסטיקים דבוקים
לאספלט בכביש.
מי אני, שאשפוט אותו, שאחליט בשבילו שהוא לא שווה כלום כי אין
לו עבודה, או מקצוע.
ובזמן שאני עושה לעצמי חשבון נפש, עוברות כבר יותר מכמה שניות,
ואותו איש, שכל כך דומה לאבא שלי, מתרגז קצת מהבחורה שמולו
שבוהה בו ובטח מחליטה עליי, שאני סתם מובטל עצלן שחושב שבגלל
הצלקות שלי היא צריכה לתת לי כסף. ש'תלך להזדיין.
התקדמתי לעברו, צעד אחד, ועוד אחד, וכרככתי סביבו את הידים,
כמו שאני עושה רק עם אבא שלי, הנחתי בעדינות לרגע את הראש על
הכתף שלו, חיזקתי לשניה את האחיזה סביבו ושחררתי.
"אני מאחרת לעבודה. תשמור על עצמך," חייכתי, והחלקתי לתוך היד
שלו מטבע של חמישה שקלים.
הוא הסתכל עלי מתרחקת, שמר את המגע שלי איתו למשך כל היום, ועם
הכסף השלים את הסכום לחפיסת סיגריות. |