בכל יום כשהשמש מתחילה לשקוע אני נזכרת בך.
השמש נעלמת והשמים כמו מדממים לזכרך.
אני יושבת במרפסת, הרוח שרה לי שירים עצובים והשמים מתכהים
לאט, מציירים לי את תמונתך ואת כל כך יפה בה, עיניך צוהלות.
אני נזכרת בך בחיוך, כמו שביקשת, מעולם לא שכחתי את הבקשה
האחרונה שביקשת ממני בחייך, אז בבית החולים, ששכבת שם, חיכית
לי לפני שנתת לגופך למות.
את החזקת את ידי בכוח שנשאר לך וביקשת שאמחה דמעותיי, ביקשת
שאחייך, ביקשת שתמיד אחייך כשאזכך בך, אמרת שאהבת חיוכים בחייך
וכך גם במותך.
אמרת ואז שתקת ואז היה צפצוף ארוך וקר ואחרי זה נשארה לי המון
דממה.
אחרי שמתת נשארתי לבד, החלל שיתק אותי.
בהלוויה שלך, שם ליד הקבר אני לא בכיתי, רק עמדתי שם קפואה
וכולם אמרו שאני עוד לא מבינה שאחותי מתה, שאני עוד לא קולטת,
אבל כן הבנתי, הכאב היה מעבר לדמעות.
כשאני נזכרת בך אני לא נזכרת בך מתה, לא נזכרת בך אחרי שחלית,
אני נזכרת בך ילדה, לא אחרי שהמחלה ביגרה אותך כל כך מהר, אני
נזכרת בך, בנו רצות בשדות, מדלגות בין הפרחים, ואת נראית אז כל
כך מאושרת, אחרי זה רק ראיתי אותך מתרוקנת, בשקט, בחיוך, כמו
שעשית כל דבר.
אני חיה בתוך הזיכרונות האלה, הזיכרונות שלי ושלך.
אני חושבת עלייך הרבה, אני מתגעגעת, והנה תראי למרות שביקשת
הדמעות כן ציפות את עיני.
אני מעריצה אותך על האומץ שהיה לך, על זה שהמשכת לחייך שהמשכת
לחיות, שהמשכת לשחק איתי תופסת כל עוד יכולת, ואפילו שהרופאים
אמרו שמחלה ניצחה אותך, אני חושבת שאת ניצחת את המחלה, כי את
לא נתת לה לשנות אותך, כי את חיית בתוכה ואיתה.
את המשכת לחייך, את המשכת לצחוק ולדלג ולרוץ ולהנות, אני
הפסקתי כשחלית.
אירוני שאת שחלית ניצחת את המחלה ודווקא אותי, דווקא אותי
המחלה שלך ניצחה.