על מיטה, אם תרצה לקרוא לה כך, יושב, מסתכל, בוחן, כמו ילד בן
שש, מתווכח, מתרתח על כלום, על אירועים חסרי כל חשיבות, אם רק
לא הייתי פה, זה לא אותו דבר, זה לא דומה למה שבחוץ, יושב
שומע, מריח, כבר נמאס, נמאס! מהריח המזוויע של זיעה, של
מקובעות, אי נוחות, של פחד מהלא נודע, מהמחר אם יבוא בכלל.
נוצרה פה תרבות שלמה, מיוחדת, מוזרה, פה כולם נמצאים, אך ורק
פה, נמאס מהעירוב הזה, אי אפשר לסבול יותר את הטיפשות, חוסר
המודעות, השונות, המלחמות החוזרות ונשנות הללו על כלום, אנשים
שאין להם מושג מה הם רוצים או מצפים מעצמם, מבולבלים, שונים,
אפשר לראות את עתידם, לא נעימים, מוזרים או שמא מיוחדים, הם לא
אותו דבר, הם שונים אך אני תמיד מסתכל, תמיד בוחן ומתעניין איך
הגעתי למצב הזה? למיקום הספציפי הזה, לשוני הזה ולצירוף הרגשות
הזה, למה, לעזאזל, אני האחד שצריך לסבול את זה? אנשים מסתכלים,
אך אינם מבינים, רושם ראשוני מוטעה, לא נחמדים, תוקפים, בכוח,
בלי רחמים, באלימות, נמאס!, למה?!, למה?!
למה הכל הפוך? שונה, מוציאים אותי מדעתי, עוד נסיון לייצב,
להפיק שליטה נכשל... כבר הגענו לקצה, רק טיול מרענן ישנה,
יגוון או יצנן את האווירה, כשאני אני שם הכל משתנה, רק פה הכל
הפוך, אנדרלמוסיה שלמה, היררכיה מצועצעת וחובבנית של חבורת
בריות משונות שמסיבה כלשהי החליטו להושיט יד ולעזור לאנרכיה
ההפוכה הזאת, להתהלכות עקומה במקביל לקו ישר.
תפסיק לחזור, לבדוק ולשאול אם זה שם!, זה שם!!!
שוב אני פה תוהה, שואל, מתעניין, בוחן ולמה? הצילו! עוד כמה?!
עד מתי?! לעזאזל... עד מתי?...