את יודעת מה? לא, לא בא לי עליו. אוף, בעצם כן. נמאס לי! הוא
חרא אלי, למה אני ממשיכה להשפיל את עצמי ולהתנהג אליו ככה? למה
אני צריכה להתחנן? אין שום סיבה שבעולם! אני יודעת את זה...
ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש באותו המצב... מנסה
להמשיך את השיחה עוד קצת, לשאול שוב, לנסות שוב... והוא לא
רוצה, והוא מתחמק, והוא מוצא תירוצים, והוא אומר ישירות. אבל
אני בשלי - מנסה שוב ושוב. נכשלת אבל לא מוותרת. נודניקית,
קרצייה. למה אני עושה את זה לעצמי??? אני יודעת שהוא לא רוצה.
הבנתי את זה. ההיגיון שלי אומר לי את זה כבר הרבה זמן. כל
הסימנים מצביעים על זה. אז למה אני מזוכיסטית? למה לעזאזל אני
לא מפסיקה? בכל פעם מחדש... וההתרגשות המטומטמת הזאת. כל מילה
שלו, כל צליל של הודעה. הפרפרים המטופשים האלה בבטן, הקול שלו.
למה? זאת לא אהבה, זאת בקושי התאהבות. למה אני לא מפסיקה? אני
יודעת שלא ייצא מזה כלום. אני יודעת שאני סתם נפגעת. אני יודעת
שזה טיפשי. אני יודעת שהוא לא רוצה! אז למה? למה אני לא מסוגלת
להפסיק את ההתמכרות הטיפשית הזאת שלי? ההתמכרות הזאת אליו. בכל
פעם מחדש... לא יכולה יותר! בכל פעם אני מבטיחה לעצמי שזו
הייתה הפעם האחרונה... שאני לא עושה את זה יותר. שדי, שמיציתי,
שאני לא צריכה אותו. הוא סתם אפס, לא באמת אכפת לי ממנו... אני
יודעת שהוא סתם אידיאל שהצבתי לעצמי, בלי שום סיבה מיוחדת, כי
אין סיבה מיוחדת! הוא בכלל לא משהו, ואין שום סיבה בשבילי
להרגיש ככה כלפיו. למה אני לא מסוגלת לוותר?
נמאס לי, נמאס לי כל כך.
רוצה לשכוח ממנו, אבל לא מסוגלת.

לך ממני, תתנתק לגמרי... זה יכאב, זה יכאב הכי הרבה שרק
אפשר... אבל אולי אז אני אקלוט סופסוף. אולי אז ההתמכרות
הטיפשית הזאת תיפסק.
לך ואל תחזור. לא רוצה לשמוע יותר ממך. אני חזקה עכשיו, לא
צריכה אותך יותר. לא רוצה לשמוע ממך יותר, רוצה לשכוח.
אבל לא יכולה...
לא יכולה לדמיין מה זה לא לדבר איתך... קשה לי גם ככה. אבל
השיחות שלנו קצרות כל כך, מעטות כל כך. לא מעניינות במיוחד.
אפילו אין למה להתגעגע. אין למה לצפות. שטחיות שכזו. אז למה
אני מחכה בעצם? לאותה שיחה בנאלית שחוזרת על עצמה בכל פעם
מחדש?
נמאס לי כל כך.
לך ממני, אל תחזור. תתעלם ממני לחלוטין. תכאיב לי כמה שאפשר,
כדי שאני אוכל לשכוח... כדי שסופסוף אני אוכל לשכנע את עצמי
שיש סיבה להתנתקות, שזה לא רק בדמיון שלי. תגיד לי ישירות שאתה
לא רוצה, פשוט תגיד. תגרום לי לבכות, רק כדי שאני אוכל לקלוט
סופסוף, בתוך הראש הטיפשי שלי, עם המחשבות המטופשות שלי.
פשוט תגיד לי שאין לי סיכוי. תן לי לבכות כמה שרק אפשר, תן לי
להתגעגע למעט שהיה, תן לי להתגעגע למה שלא יהיה. תן לי לחלום
עליך ולבכות. תן לי להרגיש רע, בלי להסתיר את זה. תן לי אפשרות
להגיד לאחרים כמה שרע, לא להיות לבד עם הכאב... תן לי אפשרות
להסביר מה שקרה, ולא להגיד שהכל בדמיון, שכלום לא קרה, שאני
מכאיבה לעצמי.
אני רוצה שאתה תכאיב לי. שאתה תגיד לי שאני לא בסדר.
אני רוצה שתעזור לי להסביר.
להסביר למה אני פוגעת בעצמי כל כך.
להסביר למה אני שונאת את עצמי כל כך.