נטע בוכה. חששתי שזה עומד להגיע. אני מכיר אותה, גם אם לא תמיד
מסכים עם הגישה שלה, וגם אם לפעמים נפגע ממנה או פוגע בה. היא
בן אדם שנלחץ מהר, זה היה די צפוי. ניסיתי לעזור לה, לתת לה
קצת טכניקה שתעזור לה להתחיל. אבל זה לא עזר. גם רענן, מהצד
השני שלה, ניסה לעזור, לגרום לה להירגע, להיות יותר בטוחה
בעצמה, לנסות. "נטע, תנסי, את לא מנסה". שגיאה. כשהעצבים של
נטע מגורים, משפט כזה, שאת רענן אולי מאתגר וגורם לו לנסות
יותר חזק, רק גורם ללחץ שלה להתגבר, לתחושה הרעה להתחזק
ולדמעות לפרוץ. והן נובעות כמו מעיין. רענן מנסה לשפר את המצב.
"נטע, לא התכוונתי...לא היו לי שום כוונות רעות". כמו להתקין
תחבושת לבר מינן. אני מלטף את ראשה, אבל יודע שזה לא משנה. אני
מכיר את נטע. והיא רצה החוצה בוכייה.

נטע בוכה. פתאום. טוב, לא ממש פתאום. קודם, כשהיא הביטה בי,
היה לי חשד קל שהעיניים שלה לחות. חשבתי שזה בגלל שקשה לה עם
התרגיל. חשבתי שהיא צריכה רק שידחפו אותה קצת לנסות. "נטע,
תנסי, את לא מנסה". מה בסך הכל עשיתי? היא לא נסתה בכלל! היא
פשוט ישבה שם, אחרי שהיא נסתה קצת ואז הפסיקה! אני לא מבין את
זה, למה היא מתייאשת כל כך מהר? היא מסוגלת לעשות את זה אם היא
רק תנסה קצת אבל זה לא יבוא מעצמו...בסך הכל ניסיתי לעזור. אם
היו אומרים לי דבר כזה הייתי מנסה חזק יותר, חשבתי שגם נטע
תגיב באותו אופן. אבל עכשיו זה כבר פרץ של דמעות שקטות, שעושות
לי ייסורי מצפון. אולי פגעתי בה? אולי היא חושבת שזו אכזריות
מצדי? "נטע, לא התכוונתי...לא היו לי שום כוונות רעות". והיא
נועצת בי מבט קטלני ואני רואה את פלג הדמעות הרך הזה שבוקע
ממנה, את היד של תמיר מלטפת את ראשה, והיא רצה החוצה בוכייה.

אני בוכה. לא בטוחה אם בגלל המצב שלי בשיעור או בגלל רענן.
קודם, כשהסתכלתי עליו, הוא ניסה לשפר את המצב שלי. "נטע, תנסי,
את לא מנסה". מרושע שכמותו, אני ניסיתי. אמנם התייאשתי מאוד
מהר אבל קשה לא להתייאש כשאתה לא מבין מה רוצים ממך. אני מניחה
שהוא רגיל שאם אומרים לבן אדם את המשפט הזה התגובה שלו תהיה
לנסות. ובסך הכל הוא צדק, באמת לא כל כך ניסיתי. אבל זה רענן.
כל מה שהוא עושה הולך לו בקלות. כמעט תמיד על ניסיון ראשון.
אין לו מושג כמה זה מייאש להיות זו שדברים לא מצליחים לה,
כשכולם סביבך מבינים הכל. אבל בכל זאת, הוא לא התכוון להתאכזר
אלי. אז למה אני בוכה? למה אני פגועה כל כך? הנה, הפה שלו נפתח
שוב, מה הוא עומד להגיד לי הפעם? בשביל מה הוא מנסה שוב? הוא
לא מבין שזה לא מה שאני צריכה עכשיו? שאין שום דבר שהוא יכול
לעשות שלא יחזק את התסכול שלי? הוא לא יודע איך מרגיש בן אדם
שמנסה ולא מצליח. "נטע, לא התכוונתי...לא היו לי שום כוונות
רעות". והוא מביט בי במבט שאני לא יודעת אם מראה על זה שהוא
מבוהל או שהוא מנסה באמת לגרום לי להפסיק לבכות, אבל בכל אופן
רק מחזק את תחושת התסכול שלי. אני מרגישה את היד של תמיר מלטפת
את ראשי, ורצה החוצה בוכייה.

נטע בוכה. אני לא מבינה למה. בסך הכל איזה תרגיל מסכן לא הצליח
לה. גם לי הוא לא כל כך הצליח, אבל אני לא בוכה. היא יושבת בין
תמיר ורענן, אחד מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה מה לעשות, שני
מנסה לדרבן אותה לנסות. כנראה שאחד מהם עשה משהו שלא מתאים לה,
כי היא משפילה את ראשה, מצמידה אותו למחברת וכשהיא מזדקפת שוב
הדמעות זולגות ממנה כמו נחל. נטע והשטויות שלה. למה היא בוכה
בגלל דבר כל כך קטן? אז היא לא הצליחה בתרגיל, אפשר לחשוב מה
קרה. ועוד ניסו לעזור לה. מטומטמת, היא תמיד מנסה לעשות לבד
הכל. כנראה שזה היה רענן שטעה- היא מסתכלת עליו לשניה, ידו של
תמיר מלטפת את ראשה, והיא רצה החוצה בוכייה.