השבת נכנסה, ואיתה הגיע עוד וויכוח עם אמא שלה. שבת? אף אחד לא
כל כך התייחס למושג השולי וה"פאסה" הזה שם, בבית ההוא, אלא
יותר לאורח חיים חיצוני מקובל או לא מקובל, מראה, העדפות...
אולי גם כמה רכילויות. זה הרי טבעי שבחורה בגיל 17 וחצי נורא
תתעניין בדברים האלה.
לפעמים היא הרגיזה אנשים מסוימים. היא הייתה מאוד יהירה, בטוחה
בעצמה, בולטת. היא תמיד הופיעה בטקסים של ביה"ס, תמיד לבשה
בגדים צבעוניים, תמיד התאפרה טיפ-טופ ותמיד השיגה את הבנים
שהיא רצתה. למרות שאח"כ היא זרקה אותם. לגיטימי לחלוטין אצל
ילדה בת 17 וחצי.
האמת היא שהיא לא אהבה את עצמה כל כך. היא בזבזה המון אנרגיות
בלהסתיר את זה מכולם ומעצמה. אבל היא ידעה את זה. ובכל פעם
שכבר אזלו לה האנרגיות היה לה "פרץ אמת", ככה היא קראה לזה.
פשוט תפסה מישהו אקראי ושפכה את הלב בפניו. היה לה די קשה,
והיא הייתה יפיפיה.

זה היה ממש קל לשחק שם, על הבמה, ולהיות מישהו אחר. ממש. היא
בחיים לא עשתה משהו כל כך קל. להתאפר, לעלות ופשוט לעשות מה
שהיא עושה כל יום - להיות מישהי אחרת. להעמיד פנים.
באיזה יום אחד בחיים שלנו נתקלתי בה. אני אפילו לא זוכרת איך
ומה ומי ומו. היא נראתה לי סנובית כבר מההתחלה, באמת. נראה היה
כאילו יש לה כל מה שהיא יכולה לרצות - היא באמת הייתה שחקנית
טובה. כעבור שנה בערך פתאום התחלתי להעניין בה. היינו באותו
חוג ציור. הוא לא היה במסגרת ביה"ס, אלא אחה"צ במתנ"ס.
"היי", אמרתי לה איזו פעם.
"היי, מה המצב?" אמרה בחיוך מהמם. תמיד הייתה לי בעיה להבחין
בין חיוכים לחיוכים. כבר מתקופת הילדות החיוכים האלה היו נשק
מוצהר נגדי.
"הכל טוב. לא ידעתי שאת מציירת גם!"
"כן, כן," היא אמרה בחיוך קצת מתנשא וקצת אמיתי, "אני רבת
כשרונות".
אני זוכרת שבשיעור הראשון שלנו היא ציירה גבר מלא בקמטים.
הפנים שלו היו גסות מאוד, והיא ציירה בפחם אז זה הוסיף לכל
המרקם הגס - אבל העיניים שלו ממש חדרו. המבט נראה כמעט אמיתי.
"המבט שלו ממש חודר," אמרתי לה בגילוי לב, "כל הכבוד! הלוואי
שאני הייתי יכולה לצייר עיניים כאלה. תמיד יש לי בעיות עם
עיניים."
"או, שטויות," היא אמרה, "זה הכל תלוי בגישה שלך כשאת מציירת
אותן. אם את תשכנעי את עצמך שהידיים שלך פשוט מחכות כבר לצייר
כל דבר, לא משנה מה, זה ילך לך בטוח."
כמה שהיא חייכה...
יצא לנו להיות בכמה תערוכות יחד בהמלצת המורה שלנו לציור,
ובסוף גם יצא לנו להציג ביחד בתערוכה של החוג. עם הזמן היא
התחבבה עלי, והתחילה לעניין אותי. ככל שהימים עברו, השתאיתי
מהמראה שלה יותר ויותר. אנשים שדיברתי איתם לגבי הנושא תמיד
פסלו את זה מיד, ואמרו שהיא ממש לא יפה, ודי רגילת מראה.

בתערוכה של החוג הצגנו יחד עם עוד חוג מרחובות. בחוג היו שני
בנים שדי הסבו את תשומת הלב של כולן בהתנהגות המוחצנת שלהם.
היא כמובן התיידדה עם הבחור שנראה טוב מהשניים ודיברה איתו
קצת, עד שהיא גילתה שהוא הומו. איך היא גילתה? גם אני הייתי
רוצה לדעת...
הערב המשיך לעבור במצב רוח טוב ואווירה נחמדה שמתאימה לציירים
צעירים כמונו, וראיתי שמיד היא התחילה לדבר עם הבחור השני
ההוא.
"מה קורה?" שאלתי אותה בצורה סתמית, אבל לא ממש, כשסיימה לדבר
איתו.
"הכל טוב. איך עובר הערב?"
"נחמד. ראיתי שהכרת את הבנים ההם..."
"כן, הם די נחמדים", היא אמרה. משהו היה מוזר בפנים שלה ולא
ממש הבנתי מה. החיוך התמידי? העיניים? משהו שתמיד מופיע כשהיא
עונה על שאלות כאלה.
"מתבר שהוא הומו", היא הצביעה על הבחור הראשון שאיתו דיברה,
"והוא פשוט נשי." אמרה כשהצביעה על הבחור שאיתו סיימה לדבר
בדיוק עכשיו. "הוא ביקש את הטלפון שלי ונתתי לו, אבל אני עדיין
ממש לא הפסקתי להתאכזב מזה שההוא הומו."
"שטויות," אמרתי וצחקתי, "אני בטוחה שהוא לא כל כך שווה את
המאמץ..."
"למה?" היא שאלה בחיוך ועיניים מסוקרנות.
"לא יודעת... הוא פשוט נראה לי קצת מוחצן מדי..."
"מה פתאום?" היא אמרה, "גם אני מוחצנת והכל בסדר איתי. אני
עושה רעש וצלצולים בכל הזדמנות, את יודעת את זה. וזה הרי טבעי
לגמרי שבחורה נורמלית בגיל 17 וחצי תתנהג ככה, וגם בחור."
"נכון," אמרתי, "אולי אני טועה... אבל עדיין נראה לי שהוא ממש
מחפש תשומת לב מכולם."
"כן," היא אמרה בחצי חיוך מהורהר, "אולי את צודקת. בעצם הוא די
מגזים."
היא יצאה באותו הסופ"ש עם ההוא שלא הומו לבית קפה קטן באמצע
עיר גדולה, ואני קיבלתי את הדיווח בתחילת השבוע. "הוא כזה
נשי!" היא אמרה, "הוא אשכרה איחר לדייט, וביקש ממני להסיע
אותו, כי האוטו אצל אחיו הגדול..." הגבה שלה עלתה למעלה והיא
חייכה חיוך לועג.
צחקתי. "אז זה גמור?"
"גמור!" היא אמרה וצחקה, "אין מצב... נראה לי שהוא ההומו
האמיתי!"

ביום חמישי בערב הם שוב יצאו לקניון לאכול גלידה, כשמציאות
קטנה פוצצה, תרתי משמע, את הבועה המתבגרת שלהם. מחבל מתאבד
התפוצץ עם 22 הרוגים, ביניהם היא.
והחיוך שלה שמור לי בתמונה במחשב.