התעוררתי בשתן של עצמי. חייכתי. מה אכפת לי בעצם? הייצור המוזר
הזה שכל הזמן רוכן מעלי יפתור את הבעיה הזאת ממש מהר. הנה היא.
יש לה עיניים גדולות כאלה. ירוקות ענקיות. היא יפה. גם היא
מחייכת. נראה שנמאס לה להיות מרוחה בשתן שלי כל הזמן אבל היא
ממשיכה לחייך. אמרתי לה שאני אוהבת אותה. מעניין אם היא מבינה
מה אני אומרת.

שוב התעוררתי בשתן של עצמי. חייכתי. תיכף האחות תבוא, או שתי
אחיות, או אולי שני אחים... לא יודעת. גם הם יחייכו. לא יודעת
למה. הם יקחו את הגוף המקומט שלי, אחד מכל צד, ישטפו אותי
במים, יסבנו אותי ואז שוב ישטפו אותי במים, יסובבו אותי קצת
כמו חזיר שמתבשל על אש חיה, ישימו עלי כתונת נקיה ויניחו אותי
חזרה על מצעים שכבר לא יהיו ספוגים בשתן שלי. ואז המשפחה שלי
תבוא. הם כבר לא יראו אותי בשתן של עצמי, הרי לא בשביל זה הם
משלמים. הילדים שלי יסתכלו עלי במבטים עצובים כי פעם הייתי בן
אדם ועכשיו אני סתם. הנכדים שלי ישנאו אותי כי למה בכלל הם
צריכים להיות שם? ואני אחייך. זה המצב הקבוע של הפנים שלי
עכשיו. מעניין אם הם מזהים משהו בעיניים הירוקות שלי.