יכול להיות שהיתה זו הבחירה הלא נכונה. יכול להיות שהייתי צריך
למעשה לעלות על אותו קרון רכבת מתכתי שנשא אותה ממני, אל
הגבעות הירוקות של עמק לא ידוע, עם שמלתה הפרחונית וכובע הקש
רחב השוליים שהסתיר חצי מפניה השזופות וחשף רק קו דק של שפתיים
וסנטר עדין ופשוט. יכול להיות שהייתי צריך להסתער על ההרפתקאה
הזו, כמו משוגע בליל ירח מלא, רוקד ומענטז תחת שמיים בהירים
וזרועי כוכבים, לוגם מכל הבא ליד ושר שירי זימה של שיכורים
ועבדים. יכול להיות שעשיתי טעות פטאלית באותו היום, היום בו
נתתי לידה הענוגה להשמט מידי המושטת באיטיות, מבט מושפל, דמעה
מוצנעת, שתי צעדים מהוססים לאחור ומיד סיבוב. היתה לי ברירה,
אני יודע. יכולתי לומר "לא, רק רגע, אולי בכל זאת נצליח?" או
אפילו ללא מילים, רק במבט עמוק וחודר, לוכד את אצבעותיה בכף
ידי ומתחנן. יכול להיות שהייתה מסכימה, הייתה מרימה שוב את
עיניה אלי ומביטה בי בתקווה, יכול להיות שהייתה שומטת את
המזוודה מידה וקופצת אל חיקי בחיבוק והייתי מרימה בידיי,
מסתובב על הרציף עם השלל הנפלא שנפל בחלקי ובוכה, מתמסטל מאושר
ורועד משמחה, נצחון, אהבה. יכול להיות שהיינו עולים על מונית
חזרה הביתה, אלינו לדירה, קורעים את בגדינו מעלינו בתאווה
ומתעלסים עד הבוקר הבא, בלי מילים, כמו שתי חרשים אילמים
בריקוד טנגו לא נגמר, מחבקים בכל הכח ומפחדים לעזוב, מבטיחים
זה לזו עד סוף העולם, עד סוף הימים, עד כלות הנשימה, לתמיד,
לנצח נצחים. יכול היה להיות נפלא. ליומיים, שלושה ואולי ליותר.
היינו ישנים מחובקים כמו אז, מתחככים זה בזו כל הלילה וקמים
בבוקר לאור השמש העולה עם חיוך על השפתיים ושיר חדש בלב,
מצחצחים שיניים ומחרבנים האחד ליד השנייה, מקשקשים כפיות
בכוסות קפה מהבילות וטובלים ביסקוויטים נמסים מקופסת פח כחולה.
היינו מסוגלים לפחות לחודש, אם לא ליותר, לחיות על הזכרון
המתוק של ה"לנצח" שלנו, היינו מסוגלים שנה לפחות לחלום בלילות
על הלילה ההוא, הקדחתני, המושלם, בו חוברנו שנית לבשר אחד
ולפתנו את איברינו כמו שתי סרטנים שננעלו בריקוד כלולות אין
סופי, לוקקים את דמעות האושר ומזיעים את מיצי אהבתינו, היינו
אפילו עושים איזה ילד או שתיים רק בגלל אותה הבטחה, שולחים
אותם לבית הספר ומלמדים אותם לנגב את הטוסיק, מלבישים אותם
במיטב האופנה לילדים וקונים להם את הצעצועים הכי חדישים,
לוקחים אותם אל הפארק ומשוויצים בהם לקרובי משפחתינו שהיו
רואים אותם וקובעים בפעם המי יודע כמה שאנחנו פשוט משפחה
נפלאה, מושלמת, מקסימה, שיש לנו מזל משמיים ושלא כל אחד זוכה
לכזו מתנה. יכול להיות שהיינו אפילו יוצאים איזה פעם בחודש
למסיבה של חברים, שותים ומפטפטים עם זוגות אחרים, זורקים מבטים
אל אותם הצעירים שהגיעו לבד ומדמיינים לרגע את האפשרות המופרחת
של חיי רווקות, כל אחד מאיתנו משחזר לעצמו את הימים ההם,
הרחוקים, בהם נמתחנו לרוחב המיטה כולה, ישנים באלכסון ומפליצים
בלי חשבון, אוכלים קורן-פלקס ישר מהחפיסה ומשאירים את השיערות
בחור הניקוז של המקלחת, גוררים אחרינו איזה מאהב מזדמן אל
דירתינו המלוכלכת באישון לילה ומזדיינים איתו עד הבוקר בלי
לשאול לשמו, מפנטזים כמו סוטים ונוהמים כמו חיות.
יכול להיות שהייתה נשארת, אז, על הרציף, יכול להיות שהייתה
מחבקת, אז על הרציף, הייתה מתאהבת, מתחייבת, מרפה את זוויות
עיניה ומחייכת, מתמסטלת, מתבלבלת, מהמרת. הייתה מתקפלת? הייתה
מרימה ידיים ונכנעת? הייתה מוותרת? הייתה נופלת משמיים?, כבה,
דוהה, פורשת? ואני? הייתי מנצח במשחק מכור מראש. הייתי מהמר עם
קלפים גלויים, מוריד את הכובע וגוזר את הכנפיים. הייתי תולש
שתי ביצים ושק של אשכים, בולע שמן דגים ונשאר במיטה, סוגר את
התריס ומדליק טלוויזיה, תולה שלט קטן על ידית של דלת "נא לא
להפריע" ושוקע בספה ענקית ורכה של בזבוז עצמי, מעביר יד חלשה
על כרס ומדמיין, מביט אל המסך, היכן שמשחקים להם כל מיני
שחקנים ידועי שם את שלל העלילות בהן יכולתי לקחת חלק אם רק
הייתי אחר, הרפתקן, רומנטיקן, רבולוציונר, פרחח.
אז עלתה לה על הרכבת. אז מה? אז לקחה איתה את מזוודתה השמנה,
בה החביאה את נשמתה המקושקשת, נסעה לה ממני והותירה חלל, שעות
של שקט ופינות לא מנוצלות, הדים של מילים וצלליות של איברים,
בעולם שגם ככה נוצר בלעדיה.
כי מה הסיפור? מה הקדחת? מה החיטוט בערימה של השחת?
איזה סיכה כבר אפשר פה למצוא? ואיזה דקירה כבר אפשר פה לדקור?

סתם עוד אחת, עוד שם לרשימה. סתם עוד זיון, עוד פרוצה, עוד
זונה.
סתם עוד שרמוטה, שתלך, מי שם זין, סתם עוד מלעונה, שמפריעה לי
בעין.
יש עוד אלף כמוה, שימותו עליי, שימצצו לי תזיין ויכרכרו
מתחתיי.
אני. רק אני. לא צריך אף אחד.
מזל שהלכה ככה בלי בעיות. תארו לכם מה כבר יכלה לעשות.
יש כאלו שלא מפסיקות לטלפן, יש כאלו שבוכות כמו תינוקות, יש
כאלו שמתחננות, רק עוד צ'אנס, לא יותר, "אתה תראה, אני מבטיחה,
בבקשה אל תלך!.."
יאללה!