זהו. החלטתי לעשות את זה. זה סופי. אני לא עושה את זה למען
עצמי. אני עושה את זה בשביל אבא, אמא, בשביל האחים הקטנים שלי,
ובכלל, בשביל כולנו. אני כבר מדמיין איך זה יהיה ביום
שאחרי...
איך כולם יריעו לנו וישמחו ופתאום יבואו הרבה אנשים חשובים
לאבא וישבחו אותו על הבן המוצלח שלו.
אחר-כך הם יישלחו הרבה כסף וסוף סוף ההורים שלי יוכלו לגור
בבית נורמלי. אבא שלי לא יצטרך לקום כל בוקר מוקדם, ללכת
לעבודה כשעוד יש חושך בחוץ ולחזור מאוחר, גם כן בחושך.
באתי עם אבא שלי פעם לעבודה. אני הייתי אז רק בן 6. אני זוכר
שעזרתי לאבא להעמיס את ארגזי הירקות הכבדים לעגלה. אז הם נראו
לי אפילו יותר כבדים. אני זוכר את החמור הזקן שהיה לנו אז שרק
חיכה כבר שייתנו לו למות בשקט. אני זוכר את זה כאילו זה היה
ממש לפני כמה ימים. אבא ניסה להיראות כאילו הוא נהנה ממה שהוא
עושה אבל ידעתי שזו רק הצגה כדי שאני לא אדע עד כמה הוא סובל
כל בוקר בדרך לעבודה. אני זוכר שאבא אמר לי, אז בדרך לעבודה:
"אם הכל יעבור בשלום אז עוד מעט נגיע. רק צריך לקוות שהבני
זונות לא יעשו לנו בעיות, ואנחנו נגיע תיק-תק לשוק". רציתי
לשאול את אבא מי אלה הבני-זונות האלה ואיזה בעיות הם יעשו לנו
אבל ראיתי על הפנים שלו שהוא גם ככה עצבני ולא רציתי להטריד
אותו עם שאלות מיותרות. לא הייתי צריך לשאול כי התשובה הגיעה
חמש דקות אחר-כך. הגענו למין שער גדול באמצע הדרך. הם עמדו שם,
ה-"בני-זונות", לקחו את אבא הצידה והתחילו לשאול אותו כל מיני
שאלות בשפה שלא הבנתי בזמנו. אחר-כך הם רצו לראות מה יש לנו
בעגלה. הם התחילו להוציא את כל העגבניות ולזרוק אותם על הרצפה
כאילו בטעות... אני זוכר את אבא מסתיר לי את העיניים כדי שאני
לא יראה איך משפילים את אבא שלי. והם פשוט המשיכו לזרוק את
העגבניות על הרצפה ולצחוק במין צחוק מהדהד כזה שחודר לך לראש
דרך העצמות. חודר ולא יוצא.
אחרי דקות ארוכות הגיע לשם עוד אחד שנראה בדיוק כמוהם רק קצת
יותר מבוגר. הוא צעק עליהם משהו באותה שפה מוזרה שלא הבנתי והם
מייד הפסיקו לצחוק ונתנו לי ולאבא לעבור. לא ידעתי אם הפנים של
אבא שלי היו אדומות מרוב כעס או מרוב בושה. ואז כשהתרחקנו מהם
אבא התקרב אלי קרוב ואמר לי: אל תדאג, שאתה תהיה גדול הכל יהיה
פה שונה, אל תדאג..." ואני רק הנהנתי בראשי ועניתי לו: "כן
אבא", למרות שלא הייתי בטוח שאני יודע על מה הוא מדבר.
והיום 10 שנים אחרי, אני נחוש בדעתי לעשות את המעשה היחיד
שיכול להחזיר במשהו את הכבוד האבוד של אבא שלי ושל כל האחרים.
הייתי עושה הכל כדי לראות עכשיו את הפרצוף של אבא לאחר שיישמע
על מעשה הגבורה שלי. הוא בטח יהיה כל-כך מאושר...

הכל כבר מוכן, הם דאגו להכל. הם אמרו שאני לא צריך לדאוג לכלום
ושהם כבר ייצרו איתי קשר. הם אפילו לא שאלו מאיפה הגעתי אליהם.
האמת היא שאני קצת מפחד מכל העניין הזה אבל בשביל אבא, בשביל
המשפחה שלי, צריך להקריב משהו. אפילו אם זה אומר ללכת ולפוצץ
את עצמי כדי להרוג כמה יהודים בני-זונות. אבא יהיה כל-כך
גאה...

הבהרה:
מה שכתוב פה לא משקף בהכרח את הדעות האמיתיות שלי.
הסיפור הזה נועד לזעזע.