הוא לקח את כולם בהליכה. זה לא רק בגלל שהוא ישראלי, זה משהו
מעבר למוצא. יש לו קלאסה, יש לו סטייל. הכל מתחבר אצלו, הפנים
הארוכות, עצמות הלחיים, המבט המיוסר מעיניים אדמומיות, והחיוך.
פשוט חיוך כובש. כריזמטי. תמיד תופס את השופטים. זה לא מספיק
להיות מדוכא סטנדרטי ששם את הראש בין הידיים ובוכה. דווקא
האיפוק הזה, החיוך השברירי הוא זה שמשדר הכי הרבה.

הלוגו בתחרות היה - "חשוב להיות עצוב". השלט נכתב באותיות
פשוטות והיה מצויר לידן ליצן עצוב שבכה והאיפור שלו נמרח. בתוך
האולם היה לכל מתחרה חדר משלו, ובפנים הוא עשה גלריה. היו כאלה
שהשתמשו גם באלמנטים שתופסים חושים אחרים - ריח, שמיעה, מישוש.
הדבר החשוב הוא להיות אמיתי ולא לנסות לקמבן טריקים זולים.
אסור להתאפר בכבדות, אסור להביא בצל.
למקום השלישי הגיע אמריקני הומלס אחד שעשה גלריה משקיות זבל
ושם באמצע את הכלב שלו שמת. השופטים הורידו לו ניקוד כי הזקן
שלו הסתיר לו את הפנים ולא ראית באמת כמה הוא פתאטי.
במקום השני היה ערבי רזה עם כפייה, שהרכיב את הגלריה שלו מצמר
של עזים וקסטות של זמרים בערבית. באמצע הוא שם את אח שלו שמת.
השופטים לא אהבו אותו כי לא היה לו סטייל. הוא היה מדוכא
ופסיבי עם הראש בין הידיים.
אלוף העולם עזב את התחרות בסיפוק. הוא היה די בטוח שיזכה והלך
ישר לגבות את הפרס מהאיש הלבן עם הטוקסידו השחור שניהל את כל
העסק. "בבקשה", אמרה הדמות הקרה עם העיניים המתות. הוא מישש
בידיו את האקדח הכסוף, עובר על הקת, על ההדק, דוחף אצבע שמנמנה
לבית הבליעה. על הקנה המבריק היה חרוט בקטן הלוגו של אותה חברה
מפורסמת שיצרה משקפי שמש וטי-שרטס זולות - NO FEAR. האיש
בטוקסידו חייך חיוך שרק מישהו מת יכול לחייך, ואלוף העולם שם
את הקנה על הרקה ולחץ בעדינות על ההדק בשלווה, בלי רגשות אשם,
בלי מחשבות מבולבלות, ללא חרטה.