אני אוחז בידי חוט המוביל לידע הגדול, משמעות חיי.
ככל שהזמן עובר החוט קצר יותר ויותר, יש אנשים שבשלב הזה של
החוט שלהם  כבר גילו את התשובה, אחרים גילו אותה רק בסוף החוט
ממש לקראת התהום הגדול.
לפעמים בא לי לרוץ כמו מטורף לאורך החוט ולגלות האם כל
הייסורים שווים את המטרה שלשמם אני סובל.
לפעמים בא לי ללכת אחורה ולחזור להתחלה, אתם מבינים, כשאתה רק
בקצה החוט, ממש בהתחלה - הכל תמים ואין לך מחשבות על הסוף. של
החוט.
אבל רוב הזמן אני אוחז בחוט בידיים רועדות ומשתדל לא לעשות שום
דבר שיגרום לקריעתו. לעיתים אני מתפלל שהוא יקרע.
לעיתים ממש נדירות, אני שוכח מהחוט הזה הכובל את ידיי ומחייך,
אבל לא סתם חיוך רגיל, חיוך עם קול שחושף את השיניים ומודה לאל
החוטים שנתן בידי חוט כה יפה, חזק ואיכותי הרי אני מכיר המון
חוטים בלויים כאלה בצבע נוראי שאף-אחד לא רוצה לקבל.

לכל אחד יש את החוט שלו והוא בוחר כיצד להתקדם לאורכו. אני
יודע שכל זה נשמע מופרך ואולי יש כאלה שלא ראו את החוט שלהם
מעולם, אבל הוא שם, תאמינו לי.

בזמן האחרון אני חושב שסופו של החוט אינו העיקר כלל וכלל אלא
הדרך שבה אגיע לסוף החוט - לאמת המוחלטת, היא החשובה.
כשאני עוצם את העיינים בלילה ומנסה לדמיין את סופו של החוט
הפרטי שלי, את המטרה שלשמה אני צועד במסע הלא פשוט הזה של חיי,
אני רואה אותך, אהובתי, קורנת ויפה כתמיד מחייכת לעברי כשבידך
את אוחזת את קצה החוט.
סוף-סוף את שלי, לנצח.
אני מניח שזוהי האירוניה של חיי, את היית שלי כל הזמן, פשוט
היית כל-כך רחוקה, אי שם בקצה, שפשוט לא שמתי לב. עכשיו
כשהגעתי גם אני לכאן זה פשוט מאוחר מדי...