אני עומרי, סתם אדם ממוצע שיכול להיות שעבר לידכם ברחוב, ישב
לידכם באוטובוס או חיכה מאחוריכם בתור לסופר.
כרגע אני נמצא לקראת העשור השני לחיי וזה מעלה בי כל מיני
תהיות...
הטלויזיה שלי נהרסה היום, שומעים בה רק רחש חזק, אין סאונד, זה
מאוד עיצבן אותי שבמשך כל סוף השבוע אני אהיה בלי טלויזיה,
ופתאום עלתה בי לרגע המחשבה שיש אנשים שאותו רחש חזק זה כל מה
שהם שומעים, ולא כי הטלויזיה שלי מקולקלת. אני מן הסתם בכלל לא
מדבר על אלה שלא יכולים להרשות לעצמם טלויזיה. האם זה
שהתעצבנתי הופך אותי ישר לבנאדם רע...?
כמו הרבה אנשים, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מסתכל על הצד
השלילי של הדברים, "איך דפקו אותי הפעם"... קורה שחצי הכוס
הריקה נראית גדולה מתמיד, למה זה קורה לנו ואיך נפסיק את זה?
אחרי כמה רגעים חשבתי על זה שאולי בכל זאת יש בי משהו מיוחד,
אולי אני אפילו שחקן, ואולי אחד הטובים, בעצם, כל אחד מאיתנו
הוא שחקן, ולא... אני לא מדבר על "לגעת באושר" או על "האודישן
הגדול", תחשבו על זה שכל אחד ואחת מכם מתנהג ליד אנשים שונים
בצורה שונה... מעמיד פני נחמד... זורק ונזרק... אוהב ונאהב...
בוגד ונבגד, עושה סצנות שספק אם נראו אפילו ע"י זוכי האוסקר
הגדולים ביותר...
אומרים ש"החיים הם במה ואנחנו השחקנים". נכון, יש את השחקנים
הראשיים והמשניים, וכמו כן יש גם את אלה שאחראיים על
התפאורה... לכל אחד מאיתנו יש חלק בפאזל הגדול הזה. המחשבה
הזאת גרמה לי להרהר על למה אני צריך לקנות מנוי לתאטרון כשאני
יכול להשיג כרטיס חינם ל "הצגות הכי טובות בעיר" (שזה אנחנו
בעצם).
לאחר מכן התחלתי לחשוב האם אנחנו, בני האדם, ממצים את עצמנו?
מה זה בעצם למצות את עצמנו...? האם זה לאהוב? לזיין? להיות
"חיית מסיבות"...? לקום כל בוקר עם חיוך...? להיות זה שדואג
לכולם כל הזמן אפילו על חשבון טובתו האישית...?
מה המטרה שלי כאן בחיים האלה...? למה אני מרגיש לקראת גיל 20
יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה, מרגיש שהחיים עוברים לידי ואני לא
מצליח להיכנס, לעצור אותם, לומר "היי". גם אני פה ויש לי מה
לומר, יש לי מה לתת, אני גם רוצה להיות נאהב!
האם אני תורם למדינה או מחכה שהיא תתרום לי? אני מתאר לעצמי
שאני לא היחיד ששואל את השאלות האלה ובטח לא היחיד שאין לו את
התשובות. בעצם זו המציאות שלנו - כ"כ הרבה סימני שאלה, כ"כ מעט
תשובות וכמעט שאין סימני קריאה.
"הגשש החיוור" היו אומרים: "העולם מצחיק אז צוחקים", לפעמים
נדמה לי שזה לא העולם שמצחיק, אולי זה סתם אנחנו...?