אורי ישב על המיטה הזוגית בחדר הקטן ובהה החוצה מהחלון. בתוך
החדר הייתה טלוויזיה קטנה עם אנטנות על מפה רקומה. על השיש,
כוס קפה חצי שתויה. עכביש ארוך ועדין טווה במונוטוניות את
קוריו על התקרה הסדוקה. בחוץ, אישה שמנה תלתה גרביים על חבל
כביסה רפוי. אורי חשב על אמא שלו.
ציפורים שחורות וכלבים שעירים שרו את שיר הבוקר. מתוך השקט עלה
קולו העמום של טוסטוס בודד. הרחובות ריקים והרמזורים צהובים.
השמיכה של אורי אפורה וצמרירית. צריך לקום לאט ולהכין טוסט עם
גבינה, לקפה. הבגדים מוטלים ברפיון על הכסא ליד הדלת. מתלבש.
אוכל. מסתכל בראי הקטן במקלחת הקטנה בחדר הקטן ונושם קצף
גילוח.
על מושב העור של הוספה נוצצות טיפות זעירות של טל. מנגב עם היד
ומתיישב. מתניע. נוסע. מאט בסיבובים אבל לא יותר מדי. עד מתי.
עשינו צבא. עשינו ביד. עשינו טיול, טעמנו קצת חו"ל. עד מתי.
בעבודה יש ג'וקים קטנים שמטפסים על כסאות פלסטיק שבורים. מתחת
לרצפה הקרה הם מתחבאים ושרים בלוז. אורי שונא ג'וקים בנשמה.
ג'וקים שחורים שמצייצים בלוז. הוא מועך אותם בבית ברגל חשופה
ובעבודה עם נייק אפורות קלות. בתאילנד היו הרבה ג'וקים. ג'וקים
וזונות וסמים קלים.
אורי אוהב לקלף מהקירות את הצבע שמסתלסל ואז למעוך ולפורר אותו
ביד. הוא אוהב לתלוש את הצמר מהשמיכה האפורה ולגלגל אותו בין
האצבעות כמו אצבע של חשיש. הוא אוהב את מיכל. אוהב אותה כבר
מאז כיתה י' אבל אין לו אומץ ללכת ולהגיד לה יותר משתי מילים.
וגם שתי מילים זה כואב. תודה, שלום, ביי. עד מתי.
זה לא ייגמר. זה ימשיך וירתח עד שנתפוצץ מבפנים. נתפוצץ אבל
נשאר שלמים, כי מבחוץ אי אפשר לראות זכוכיות שבורות שקופות. עד
מתי. עד שנמות. |