זמן עושה הרבה דברים אחד מהם הוא - לשכוח
הזמן שכח אותי מאחור כאילו דילג על פרח קטן שרמסו אותו
זה עתה, שניה לפני שיעבור.
בכוונת תחילה שאני אשאר תמיד - לזכור.
בזמן האחרון המחשבות עולות וצפות לפני השטח יותר מכרגיל.
לא מרגישה בנוח.
הגעגועים לחופש הציפו את גופי ברמת טירוף לא מתוארת.
לא ניסיתי להבין למה.
כל כך הרבה דברים קרו מאז שעזבתי אותו, את המקום היחיד אשר איי
פעם הרגשתי בו חופשייה, את המקום היחיד שאיי פעם נתן לי הרגשה
שזה בסדר לא להתחפש.
הגעגועים .
יש שיגידו שזה חולני ואף מעוות ואיני חולקת אם כי יש טענות
מהצד הנגדי - ממני - אשר יפריכו כל הגיון בריא.
כן זאת אני.
כשצחקתי עלה לי זיכרון אחד מיוחד, פתאום הצחוק נפסק -
כעורב הבוהה ביהלום מול עיניו בהיתי באוויר - בזיכרון מהעבר.
חילקתי אותי לשני חלקים :
ממני חלק ששמח - על ההזדמנות להיזכר, שניצל כל רגע בכדי
להתפנק על הרגש המוכר ועם זאת מנוכר.
וממני חלק שכעס - כי הרשיתי, מסרב להבין שזה לא באחריותי
נשאר כועס ורגוז בצד.
מפוצלת לשניים הילכתי לי לעצמי עם אנוכי ועוד כמה ממני במשך
ימים מספר קרועה מרגשותיי.
כמו זרעי אומץ שנוטעו בגופי, זה עתה הרגשתי מוכנה לנסות ולחוות
את זה שוב.
ישובה ומרוכזת מחשבותיי נדדו ממני כעלה נידף ברוח ובלי שימת לב
- כח זר בגופי השתלט על רצונותיי והפך אותם למציאות - נכנסתי.
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות, הסתובבתי, פתחתי, ניסיתי לקלוט שזהו
- אני כאן. שוב!
שוב?...
כרוצח המחפש את מטרתו שלו חיפשתי את המילה הנכונה. אני עדיין
מחפשת.
- "את רוצה את יודעת שאת רוצה! תעשי את זה אני לא יכולה יותר
להתגעגע"
-"לא! הפחד שלי חזק ממך אסור לך, ואם זה יקרה שוב?!
הנני נקברתי פעם אחת בחיי עמוק יותר איני רוצה להגיע"
לא מקשיבה למילה שאני אומרת. תוהה איך קרה המצב שאני עומדת
בנקודת מפנה זו.
איפה הוא שיעזור לי להחליט עכשיו?!
איפה הוא שיחרוץ את גורלי פעם נוספת ויקל על חיי?...
-"למען השם תהיה מועיל ותהרוג אותי שוב"
הרצון להתמודד עם זה פעם נוספת עמד מול עיניי - חשף את אחוריו
- ורץ כל עוד נפשו בו.
אם כי היה זה רגע משעשע, עלתה לראשי המחשבה שעם כל האלמנטים
המשעשעים הנני מוצאת את עצמי במצב ישן קצת שונה מהמצב
הנוכחי... קצת מתסכל?! לא רגע זאת לא המילה... קצת - לא שפוי?!
אולי...
כל רגע שעובר מחזק את ההרגשה שברגע זה גורמת לי להתהפך בקברי.
הקיבה מתגלגלת מעלה מטה, צמרמורות מטפסות במעלה גופי, הרגשה
מוכרת אינה עונה לי והנני נשארת - זרה.
מצאתי את המילה.
חוזרת על עקבותיי מפוצלת לרגשות.
-האחד ממני צורח לנסות:
"לכולם הינך מעניקה הזדמנות שניה, למה לעצמך לא?!"
-אני בתגובה: "יותר קיטשי מזה אתה יכול להיות?!"
(עוד רגע משעשע שגרם לי לתהות... למי אמרתי את זה)
-השני ממני לוחש:
"קר לי, שאי אותי מפה רחוק. מנוכר ומוזר יותר ממה שאמור
להיות. כי הזהרתי ואמרתי וחזרתי על דבריי לא פעם אחת! אם כי לא
רצית להקשיב ולהודות שכך הדבר. נגמר לי כאן, כבר מזמן אינני
רוצה. ורק בגללך שלקחת ממני את זה... הנני לוחש לך מחוסר
קול."
כשוטרת סמויה שלפתי את התג - "עצרו!"
"כאן משטרת סימני השאלה אינכם מורשים לדון בנושא יותר.
אם וכאשר הנושא יתבהר כל אחת ואחת מכן תקבל זימון להעיד ולומר
את דבריה. עד אז אף מילה נוספת."
הקלה... או משהו כזה.
מה שהשוטרת לא ידעה זה שהקולות בראש לי - לא שומעים אותה. |
