היום במסדרון, עוברת לידו בדרך לכיתה. כרגיל, מצמצמת עצמי
לאין. מנסה להפוך למספר יודע כל, הבלתי נראה, שתמיד שאפתי
להיות לידו. זאת שיודעת את כל סודותיו, שעוזרת לו עם החיים.
יכולה להסתכל עליו כרצונה. לדעת את מחשבותיו- כמעט להיות
אותו.
ובצד השני, ישנה השאיפה להיות אותו בדרך אחרת: לגעת בו, להיות
אני בלי חשש-המוחצנת, המוזרה, האדומה. והוא יהיה אותי-
המופנמת, חסרת הביטחון. האילמת לידו.
כל כך קרובה אליו, גופינו כמעט נוגעים. וכמו בפעם הקודמת,
הקירבה רק מדגישה את המרחק-מאז הפעם ההיא, זאת שבה שברנו את כל
מה שהיה ביננו-כאילו התרחקנו. מידידים קרובים, שני גלים שתמיד
שואפים להגיע לחוף ואף פעם לא מגיעים-הפכנו למנוכרים. בקושי
מסוגלים להסתכל בעיניים. על אף ואולי בגל העובדה שלא חשנו
חרטה, או אשמה. או כל רגש אחר.
לפחות הוא לא מרגיש.
פוסעת לצידו, מוקפת בהילת הריח שלו. זה שתמיד דואג להחזיר
אותי, שכמו ברומנים הכי זולים גורם לי לרצות להרביץ לו, לצעוק
עליו את הכל, ואז לברוח-אין לי מושג לאן. בורחת מהמבט הזה שלו
לברזיה.-אינפנטילית שכמוני, כבר כולם שמו לב לביקורים התכופים
מידי. אז חוזרת. נכנסת לכיתה אדישה, מתעלמת. ניגשת לדבר עם
האנשים הרגילים, אלו שבשיא האגוצנטריות האובססיבית לא מעניינים
אותי בכלל כרגע.
והוא בצד השני של בכיתה. וכמו בפעם המיליון, מתזמנת את הרמת
המבט ברגע הכי לא איכפתי שיכולתי לחשב. כמובן, מדבר איתה. היא
שתמיד תיפקדה כקובית הקרח האולטימטיבית-המושלמת, חביבה וחסרת
הרגש. זו שכולם תמיד מחפשים בה את השונה, המיוחד
ותמיד שוכחים בצורה כואבת כל כך לחפש אותו באלה שמפגינים אותו
באופן כמעט נואש.

בקריאה שניה, הקטע הזה נראה פתטי-מרוכז בעצמו, בכייני וכמעט
אובססיבי. אבל בסה"כ-כולנו כאלה. גלים שמנסים להגיע בחוף,
במטאפורה הכי שחוקה ונכונה בעולם. אנחנו, שתמיד בורחים חזרה
מהחיים ברגע שמצאנו אותם. חיים במציאות המתעלמת שלנו, מפנימים
את הרגשות שלנו, ומנסים להכניס אותם לקופסאות פסיכולוגיות
קטנות. זה טוב להבין את עצמך, אבל בסופו של דבר זה גורם לך
לתרץ את עצמך- לנסות להסביר את עצמך לעצמך בדרך שנראית בעיניך
טובה יותר. אבל לשחק מחבואים עם עצמך אף פעם לא היה רעיון טוב
במיוחד, לא?