יש מעשים שאולי לא כדאי לעשות, לדוגמא רצח, אונס, פוליטיקה,
אבל יש לקחת בחשבון שכל העושה מעשים אלו נהנה מהם, מתענג
עליהם, ימשיך אף לעשותם אם יש לו אהבה פתאומית אליהם.
כמו סיגריה, או שמתמכרים או שלא כך גם במעשים אלו, או שנהנים
ומתאהבים או שלא, אבל מה שלא יהיה לעולם לא תוכל לומר שלא
נהנית מלראות את הנרצח / האנס סובל מכאבי תופת כמו שסבלת ממנו
בעודו בחיים.

יש סוג של אנשים שלא כל כך קל להם לדבר, הם לא תמיד אומרים מה
שהם חושבים ולא תמיד חושבים על מה שהם אומרים. הסביבה דורשת
מחשבה מהירה ותגובה נכונה, שליפה מהמותן. זה לא קל כמו שזה
נראה לכמה אנשים.

ובחלומי חלמתי שאני רוצח אותו, אבל לא בסכין לגרון או למרכז
העצבים ואפילו לא ללב.
משהו חזק יותר, כואב יותר שמתחיל בכך שאיכשהו בטעות הוא מחליק
ונופל, פוצע את ראשו ואיכשהו משהו דואג שראשו ימשיך להפצע.

וכמו כל חלום גם זה החל להשתגע...

כושי גדול עם איבר מאוד גדול החל אונס אותו בעוד ראשו נדפק
ונחבט ברצפה ובקיר.
לפתע כל עולמו מופיע וצוחק עליו, כל אהוביו ומשפחתו, שונאיו
וחברתו מצביעים וצוחקים, בקללות "יא בן זונה מסריח, תסבול
בגיהנום, זונה של כושי שחור עם איבר גדול מאוד".
ואז הופעתי וכבר לא כמביט בנעשה, לקחתי את ה-M16 חברי לשמירות
הכה רבות, טענתי מחסנית מרובת כדורים והתחלתי לירות, באויר, לא
מכוון אליו, עצרתי ואמרתי "עמוד" והוספתי "חתיכת אפס בן זונה!
קום ותסתכל לי בעיניים!!!" סוף סוף הפחד שלו השתלט עליו והוא
לא יכל להוציא מילה מפיו, החזקתי את הקת של הרובה, הכנסתי לו
בפרצוף "פחחחח!!!..." הוא חטף ופרצופו החל מדמם, כשהתעשת אמרתי
"נו... אפס, עכשיו אתה מבין מה זה סטירה בפרצוף?" הרמתי את
הרובה כמו אלת בייסבול, ישר לפיקות הברכיים שלו "קראקק!!!..."
נשברו שתיהן ביחד, הוא נפל והחל בוכה כמו תינוק, חוררתי אותו
עם כדורי.
העפתי את הנשק המרוקן והתחלתי לבעוט בו, מתרכז באשכיו "שלא
יבואו עוד חארות כמוך לעולם!!!" צעקתי והוא כבר גויה, מת ללא
רוח חיים ואני נהנה, בשיא האקסטזה, אוהב כל רגע, ממש גומר
מהתרגשות, עוד בעיטה ועוד עצם מרוסקת ועוד בום, צלילים שהיו
מבחינתי כמחרישי אוזניים לפתע היו כצלילי ג'אז מרהיבים בניגון
של קולטריין וגילספי בשירת פיצ'ג'ראלד ואני רוקד על קברו וצוחק
כמו שיכור, כמו מסומם שניתקע על איזה סרט טוב, אני לא דולפין
אני רוצח וטוב לי עם זה.

ריצה מטורפת לאחור כמו באיזה סרט, אני יושב בשדה פרחוני מוקף
בפרחים בצבעים קרמיים מלטפים, אני ילד קטן, מולי הים, אני נושם
כמו שלא נשמתי מעולם, החיים כל כך יפים פתאום כל כך כיף לי
לחיות, אני חופשי למעשי, חופשי לדעותי, אין לי שליט טרוריסט
שמחליט לפי רוחו וללא כל מחשבה.

אני קם בבהלה ומתישב על המיטה, אני לא מזיע, אני לא נרגש, אני
המום, אני רצחתי מישהו הרגע בחלום, אהבתי את זה, נהניתי מכל
רגע כמו אותם אנסים ורוצחים בעיתון, הבנתי את חלקם והייתי
כמותם לכמה שעות שינה של לילה.

אולי, אולי כדאי להרוג אותו?
בעצם, למה? עדיף פשוט לא לראות אותו יותר, עוד אפס ברשימת חסרי
התועלת בחיים.
שיסבול חי הרי גם במוות יהיה לו רע, רע מאוד. זאת הבטחה!
ממררי החיים חיים חיים מרירים וקשים. שיחיה ויסבול, בן אלף
זונות.