אני יקרע את התרנגול הזה, באמא שלי, אם אני תופס אותו
אני עושה ממנו שישליק, שם אותו על המנגל בחצר ואוכל את המעאפן
הזה אפילו שאני בטוח שיש לו בשר כמו סוליה של נעל. שיגע אותי
המניאק, מעיר אותי כל יום בחמש בבוקר עם קוקוריקו כזה חזק,
אפילו שאני שם את השעון על שש.
וואלק אני בנאדם עובד אני, משש בבוקר אני מסבל בשוק הסיטונאי
עד ארבע בערב, מעמיס משאיות של ירקות. עבודה קשה אבל כסף טוב,
לא חסר לי כלום, תודה לאל. רק עכשיו נכנסתי לבית קרקע במרכז
העיר בשכר דירה של חמש מאות דולר לחודש, לא הרבה בשביל בית
קרקע, לא? הבעל הבית הבנזונה דווקא בחור טוב, השקיע בבית.
ריצוף, קרמיקה, ברזים... עשיתי מה זה בית יפה... ספות בריפוד
יין, טלוויזיה שלושים וארבע אינצ4, מערכת חדשה עם די. וי. די,
בר, שטיח מקיר לקיר... מה אני יגיד לכם, בית בנזונה, מי שנכנס
נדלק המום. טוב, לפעמים באות כוסיות לבקר אז צריך שיהיה יפה,
לא ככה?
דוד רינגו גם שולח כוסיות לפעמים, בלי כסף, דוד ואני חברים
מילדות. מתי שבאות בחורות אני ישר שם איזה שרית חדד או חיים
משה, מנמיך את האורות, מוציא בירות וחמוצים וכמה בופות, ועושים
אחלה פארטיה. לפעמים מזמין חברים טובים, גם דוד רינגו בא.
לפעמים אני שומר עליו בעסקים שלו, בלי כסף, חברים, לא? וואלה,
אחלה חיים יש לי. עובד מבלה, מתלבש מעשן, מזיין... למה לא,
אסור? ואל תעשו את עצמכם כאילו אתם לא מזיינים כוסיות.

    פעם אחת דוד שלח לי בחורה, מה זה כוסית, השתגעתי ממנה,
ישר הרמתי לו טלפון ואמרתי:
"דוד, בחיאת דוד, תשאיר לי אותה קבוע את הבחורה ששלחת."
אבל הוא רק צחק עליי.
"שיגעה אותך מה? אני נותן אותה רק למיוחדים אבל לא קבוע, אבל
בגלל שאני אוהב אותך, אני משאיר לך אותה לשבוע. מה אתה אומר?"
וואלה מה אני יגיד לכם, שבוע לא ישנתי, רק זיינתי ושתיתי,
סבבה. ככה אני חי בסטייל. מה, לא טוב? תגידו אתם, באמת, לא, כי
אני רוצה לדעת...

    בשבת אני לא עובד, אני יושן עד שתים עשרה בערך, אבל
התרנגול הבנזונה  לא נותן לי לישון, אפילו בשבת הוא עושה כזה
קוקוריקו, שיכול להעיר מתים מהקבר. הוא גם מנפנף בכנפיים
המסריחות שלו ועושה רעש כאילו דופקים בדלת, והוא בכלל עומד על
העמוד של הכביסה...
בשבת הראשונה נבהלתי, חשבתי שמישהו דופק בדלת. ואני, כולם
יודעים שאסור להעיר אותי בשבת למה אני קם מבואס לגמרי, רק מקרה
דחוף. אז נבהלתי וזינקתי לדלת, מה אני רואה? הבנזונה עומד על
העמוד של הכביסה מנפנף בכנפיים ועושה קוקוריקו כאילו יוצא
למלחמה. רצתי אחריו כמו משוגע, והוא רץ מהר, אל תראו אותו ככה,
לא הצלחתי לתפוס אותו אבל נשבעתי באמא שלי שאם אני תופס אותו
אני עושה ממנו נקניק. דווקא התרנגולת האדומה שלו הייתה שקטה,
ישבה על ביצים בחצר עד שיצאו אפרוחים. חצי לבנים וחצי שחורים
כמו הנוצות והנשמה של האבא  שלהם. אני חושב שבגללה הוא עושה את
הקוקוריקו החזק הזה. הוא דלוק עליה, נשבע לכם, כל היום מנסה
לעלות עליה אבל היא לא מרשה לו, בורחת. אז הוא מתרגז, עולה על
העמוד וצועק קוקוריקו ומנפנף בכנפיים. הוא מת לזיין אותה. טוב
הוא גבר, לא? לא ככה? תגידו אתם.

    פעם אחת באה לשוק איזה כוסית אשכנזייה וקנתה הרבה ירקות,
לא יכלה לסחוב אז עזרתי לה לאוטו. התחלתי לדבר איתה ולהסתכל
עליה כמו מתי שאני חרמן ובא לי על מישהי. ישר נדלקה עלי. למה
לא, אני אחלה גבר, כוסיות נדלקות עלי. דיברנו איזה שעה. אמרה
שקוראים לה טליה. גם אני נדלקתי עליה והזמנתי אותה אלי הביתה
לעשות איזה פארטיה קטנה רק שנינו, היא ואני. אמרה שתבוא ביום
רביעי בעשר.

    ביום רביעי לא עבדתי, רק ניקיתי את הבית ובישלתי אחלה
ארוחה. סלטים, פסטה עם רוטב עגבניות, יין אדום ירדן, לימונענע,
נרות, לחם בית שאני עושה לבד בידיים שלי, פיתות עיראקיות...
אחר כך הדלקתי את המנגל והכנתי צלעות כבש. בסוף עשיתי סלט
פירות וגלידה שקניתי מד"ר לק. הכנתי הכל ובערב התקלחתי
והתגלחתי, שמתי אפטר שייב מפאריס, לבשתי ג4ינס לויס וחולצה בז4
של קסטרו. במערכת שמתי דיסק של שרית חדד, שמע ישראל, שזה אחלה
שיר של חרמנות, ובחמישה לעשר הייתי מוכן.                    
 

    בדיוק בעשר היא הגיעה, ראיתי אותה מהחלון יוצאת מההונדה
סיויק שלה בצבע שחור. וואלה, חשבתי, בחורה עם סטייל. פתחתי את
הדלת. היא אמרה שלום עם חיוך ונתנה לי יד. הסתכלתי עליה, איזה
כוסית, ישר עמד לי. התבלבלתי, אני לא רגיל ללחוץ יד לבחורה,
אני ישר שם יד על המותניים, מצמיד ומנשק. אבל הפעם התבלבלתי,
באמא שלי, לא ידעתי מה לעשות, אז לחצתי לה יד, היא הייתה רכה
כזאת, עדינה כמו מרגרינה.
"אהלן" אמרתי "בואי תיכנסי."
היא נכנסה ונעמדה. הסתכלה על הסלון, על השולחן אוכל עם הנרות
והיין, ישר ראיתי שנדלקה
"איזה יופי" אמרה "והארוחה, זה בשבילי?"
היא צחקה ואני נגמרתי, לא ידעתי מה להגיד רק גמגמתי:
"כן, ככה, שיהיה נחמד, את יודעת."
העיניים שלה הבריקו ואני התבלבלתי עוד יותר.
"מה, לא מוצא חן בעינייך?"
"דווקא כן" אמרה "תודה."
היא התקרבה אלי ונתנה לי נשיקה כמו אויר על השפתיים.
וואלה, הרגשתי שהלב שלי נהיה תוף, אם היה רמקול היו שומעים
אותו עד השוק הסיטונאי. לא יודע למה, אף פעם לא קרה לי, ישר
הלכתי לפינה והבאתי לה ורד אדום מהחבילה שהייתה בעציץ. היא
נהייתה אדומה לגמרי.
פתאומית, היא קופצת עלי ונצמדת ומחבקת אותי חזק חזק. מתי ששמתי
לה את היידים על המתניים הרגשתי איך היא רזה כמו איזה ילדה,
פחדתי ללחוץ שלא תישבר לי פתאום. אחר כך אכלנו והיא הייתה מה
זה מבסוטית, אמרה שהאוכל טעים, גם התלהבה מהצלעות כבש, אמרה
שאף פעם לא אכלה בשר בארוחה בבית מהמנגל. ואני, מה אני יגיד
לכם, הייתי אסטרונאוט, מרחף, אף פעם לא הרגשתי ככה, לא יודע
למה, איך שמחתי שאהבה את האוכל. טוב, אני יודע לבשל, אני עושה
אחלה אוכל, למדתי מאמא שלי.

    מתי שאכלנו הסתכלתי עליה יותר טוב, השיער הבלונדיני שלה
היה מפוזר תלתלים עד הכתפיים עם שביל בצד והעיניים שלה כחולות
ומבריקות. ואיזה שפתיים יש לה, בלי אודם אבל כמו ציור. והגוף
שלה... התפלאתי שכוסית כזאת נדלקה עלי, למה מה לה ולי? היא
לומדת באוניברסיטה, חכמה ויפה ועשירה. ואני, אני אהבל על ידה,
ארבע שנים בכיתה ג4, בקושי יודע לכתוב את השם שלי, אפילו שיש
לי שכל, אני לא טיפש, כולם אומרים, תשאלו את מי שאתם רוצים
יגיד לכם:
"שלומי, שלומי אחלה גבר, עושה כבוד ויש לו כבוד, גבר גבר."

    כשגמרנו לאכול הלכנו לסלון ואני הוצאתי בוף אחד והכנתי
שני ג'וינטים בלי לדבר, היא לא אמרה כלום, ידעה מה זה, הייתה
מעשנת גם, ראיתי לפי איך שהיא לקחה לריאות וסגרה. אחר כך
הדלקתי את הסטריאו ישר על השיר שמע ישראל של שרית חדד והיא קמה
ושאלה:
"תרקוד איתי?"
"בטח, למה לא."
רקדנו סלאו והיא נצמדה אלי, הרגשתי את השדיים שלה, קטנים כמו
לימונים, הפטמות שלה דקרו אותי בחזה והזין שלי עמד כמו טיל.
התביישתי, לא יודע למה אבל הבחורה הזאת בלבלה אותי לגמרי,
הייתי צריך להתרחק ממנה שלא תחשוב שאני רוצה לזיין אותה אפילו
שזה מה שרציתי מאותו הרגע שראיתי אותה בשוק. אז אמרתי שאני
רוצה לבית שימוש והתחלתי להסתובב, אבל היא קלטה אותי, לא נתנה
לי ללכת, אמרה:
"אל תלך, תסתכל עליי."
הסתכלתי עליה והיא תפסה את הפנים שלי בשתי ידיים והצמידה לי
נשיקה ישר על השפתיים, חשבתי שאני הולך למות, הידיים שלי ישר
נכנסו מתחת לחולצה והתחלתי ללטף לה את הגב, שרית חדד שרה שמע
ישראל ואני חשבתי: כפרה עלייך שרית, איך את יודעת מה אני מרגיש
עכשיו!
פתאומית, איך שאני בא להוריד לה את החולצה, התרנגול הבן זונה
התחיל לנפנף בכנפיים ולעשות קוקוריקו מה זה חזק וארוך...
הבחורה התחילה לצחוק, מה אני יגיד לכם, כל החרמנות הלכה לה.
תפסתי עצבים, רצתי כמו משוגע החוצה לתפוס את הבן זונה, רצתי
אחריו בכל החצר, הוא בורח וצועק קוקוריקו ואני אחריו, מקלל את
האם אמא שלו ונשבע לשים אותו על המנגל עוד הלילה. אבל הוא רץ
מהר הממזר, לא הצלחתי לתפוס אותו והיא צוחקת, מתעלפת מצחוק
והתרנגול הוואחש הזה ממשיך לעשות קוקוריקו והיא מתפקעת מצחוק
ושואלת:
"מה זה, מאיפה התרנגול הזה?"
היא כבר הייתה בחוץ עם דמעות בעיניים מרוב צחוק.
האור מהדלת נפל ישר על התרנגול שחזר לעמוד על העמוד של הכביסה.
היא הסתכלה עליו כאילו היה מלך העולם:
"יו, איזה יופי, תראה איזה תרנגול, איזה גבר!"
"כן" אמרתי "יש לו גם תרנגולת שהוא מזיין אותה ויש להם
אפרוחים."
פתאומית התחלתי גם אני לצחוק, לא יודע למה, אני אף פעם לא צוחק
כשיש כוסיות בסביבה, אבל צחקתי איתה כמו שלא צחקתי אפילו עם
החברים באיזה פארטיה.
   
    ראיתי שהיא עוד מעט נחנקת מצחוק אז הבאתי לה בירה שתירגע,
אבל היא נחנקה עוד יותר, תפסה את הבטן והתקפלה על הרצפה.
נבהלתי.
"טליה, מה קרה לך? תשתי קצת, תירגעי."
אבל היא לא יכלה לענות, רק תפסה את הבטן והצביעה על הברז של
המים.
"אה, את רוצה מים, תגידי, הנה בבקשה":
נתתי לה מים מהברז והיא בקושי הצליחה לשתות, הרוב עף לה מהפה
כמו גשם. בסוף הצליחה להירגע.
"מה את צוחקת ככה, הבהלת אותי, חשבתי שאת הולכת למות"
היא הסתכלה עלי ככה... עם העיניים הכחולות שלה,  גמרה אותי.
היא חייכה ואמרה בשקט:
"אתה, אתה מצחיק אותי. מה הבאת לי בירה, בשביל להירגע צריך
מים, לא בירה."
טוב, לך תדע שהיא שותה מים, אשכנזיות תמיד יפתיעו אותך, לא
ככה?
אחר כך דיברנו והיא התקררה, לא בא לה. אמרה שהגיע הזמן ללכת
הביתה, אני לא רציתי שתלך, אבל לא אמרתי כלום, אני גבר אני, לא
מתחנן. רוצה ללכת? תפאדלי, לכי בובה. לפני שהלכה שאלה:
"אני יכולה לבוא עוד פעם לראות את התרנגול?"
"בטח" אמרתי "תבואי מתי שאת רוצה."

    אחרי כמה ימים באתי מהעבודה ומצאתי אותה בחצר נותנת
גרעינים לתרנגולת והאפרוחים, אפילו התרנגול אכל מהיד שלה.
"נדלק עליה הבנזונה" חשבתי
לא נשארה הרבה זמן. ככה עברה איזה תקופה. הייתה באה ומאכילה את
התרנגולות. היינו מסתכלים על התרנגול, שותים בירה מדברים
וצוחקים, נזכרים בפגישה הראשונה בבית. הייתה מלמדת אותי לדבר
בסטייל ומספרת לי על החיים שלה. אבא שלה יש לו חברת אוניות,
הוא כל הזמן טס ממקום למקום בשביל העסקים, עושה בוכטות של כסף,
אבל מה, היא כמעט לא רואה אותו. אמא שלה גם היא לא רואה אותה,
היא כל הזמן נוסעת לנופש, יש להם בתים בכל מקום בעולם ואמא שלה
נוסעת לפי השמש, איפה שחם, שם היא גרה. בחיים שלי לא ראיתי
כאלה עשירים, כמו בסרטים, באמא שלי.
פעם אחת שאלתי אותה:
"תגידי, למה את באה לפה? יש לך הכל בחיים, וילה, אוטו, כסף כמו
זבל... את חכמה, יענו לומדת באוניברסיטה,  את  יפה... אז מה,
למה אני? מה, את לא יכולה למצוא מישהו אחר שמתאים לך?"
בהתחלה לא ענתה, ככה היא תמיד, קודם כל חושבת. אחר כך התחילה
לבכות, סיפרה לי שההורים שלה יש להם בראש רק כסף ולא אכפת להם
ממנה, מגיל קטן יש לה מטפלת שמטפלת בה כמו אמא.
"אני אוהבת את נני יותר מאמא שלי, היא אמא שלי, לא זאת שילדה
אותי" ככה אמרה. נני זאת המטפלת, ככה היא קוראת לה.
"אבל תיראי" אמרתי לה, "הם נותנים לך הכל, מה שאת חולמת בלילה
את מקבלת ביום, מה חסר לך?"
מה היא אומרת לי?
"אהבה, הם לא נותנים לי אהבה, כמו זרים, כאילו שאני ילדה
מאומצת. נכון, אני מקבלת הכל ואני מוכנה לוותר על הכל בשביל
חיבוק אחד, בשביל נשיקה, שרק יגידו לי שהם אוהבים אותי. בגלל
זה אני פה, מה שאתה נותן לי לא קיבלתי מהם בחיים. אתה מצחיק
אותי, מחייך אלי ומלטף אותי, אומר לי שאני יפה, כוסית, אתה
אוהב אותי באמת, כשאתה מחבק אותי אני מרגישה ממך כל כך הרבה
חום שאני לא רוצה שתעזוב אותי אף פעם."
מה אני יגיד לכם, הבכי שלה קרע לי את הלב. חיבקתי אותה חזק
ואמרתי:
"אל תדאגי בובה, אני לא יעזוב אותך לעולם"

    יום חמישי אחד חזרתי הביתה כרגיל ומצאתי אותה יושבת על
הספה שותה בירה, שומעת שלומי סרנגה בדיסק.
"טליה, מה את יושבת פה, מה את כל כך רצינית, קרה משהו?"
ישבתי על ידה והיא פתאומית מחבקת אותי ושמה את הראש היפה שלה
על הכתף שלי. נבהלתי.
"טליה, מה קרה, ספרי לי, הכל בסדר? אם לא, רק תגידי, שלומי
יסדר הכל, אל תדאגי בובה, אם מישהו נגע בך באצבע, באמא שלי
יהיה לו עסק איתי, אני גומר לו על החיים."
"כלום כלום" אמרה בשקט "אני רק רוצה לשאול אותך משהו."
"תשאלי בובה, אני פה."
היא הסתכלה עלי, תפסה לי את היד בשתי ידיים ושאלה:
"שלומי, אתה רוצה להתחתן איתי?"
מה אני יגיד לכם, סערת רגשות, נה
ייתי אילם וחירש ועיוור והרגשתי שכל הבטן שלי מלאה רק בלב
שהולך ונהיה גדול.
פתאומית התרנגול המניאק מתחיל לצעוק: קוקוריקו... קוקוריקו...
ואני רצתי אחריו בכל הכוח עד שתפסתי אותו וחיבקתי ונישקתי אותו
ואמרתי לו:
"תצעק, תצעק קוקוריקו יא בנזונה, תצעק כמה שאתה רוצה, ומי
שיגיד מילה יהיה לו עסק עם שלומי!"
אחר כך שחררתי אותו והסתובבתי.
טליה עמדה באור של הדלת
צוחקת
ובוכה.