יושבת מצונפת במעילי,
הצעיף חונק את גוש העצב בגרוני,
על ספסל עץ בהולנד הקרה,
מיואשת מדי בכדי להביע משאלה.
הוא מזמן כבר הלך, האהוב שלי,
למרות שגופו עדיין בתוך בקתת העץ מימיני,
רובץ עם חבריו מול מסך בו מוצגים סרטים מצויירים,
ואני כאן בחוץ רואה דברים קצת אחרים...

על שפת האגם שטים ברווזים,
אני חושבת שלהם קצת אכפת
למרות שעל פניו לא נראה שנותנים בי מבט.
גוש העצב הוא גוש ממאיר, נלחם בצעיף החם,
מאיים לפרוץ בזרם חם קולח, וליצור עוד אגם.
אני יודעת שאיש לא יבחין
אבל עדיין מתאפקת,
חשה את הלחץ העצום מאחורי אישוני עיניי,
נושכת בחוזקה את שפתיי...

מדמיינת שבקרקעית האגם
רובץ לו בנחת שדון בוץ
שיכול לדעת כל אשר יחפוץ
רק הוא חש ושומע את רחשי ליבי
המלא, ההומה, הנלחץ
יעלה לו בנחת ממקום המרבץ
יתבונן בי ארוכות, ולבסוף ישאל -
מה לך יקרה, שהנך נראית כה אבודה?
ואני אהדק את ידיי במצוקה,
מפחד שמא אאלץ לחשוף ואומר -
שלא כלום, מעולם לא היה דבר.
וגם אם היה, אז אין דבר -
זה רק מזג האויר הסגרירי הזה
שתמיד משפיע עלי...
ואקנח שיחתנו זו בחיוך עגום,
ואדע שאינו מאמין לכלום -

שכן הוא היחיד שיכול לדעת
שמקור הלך הנפש הסגרירי שלי,
עמוק לא פחות ממקום מרבצו
המצוי בקרקעית האגם,
ושאין דבר בו חפצה אני יותר
מלצלול איתו לשם...