על ספסל ישן ומלוכלך בגן ציבורי רועש הומה אדם, ישבו להן שתי
זקנות ולא דיברו. ראוי לציין כי אי-הדיבור שלהם היה בשפה זרה
בלתי ניתנת להבנה, שבין אם הנך רוסי, פולני או רומני עדיין לא
היית מבין מילה. ודאי שפה שהמציאו יחדיו אי שם בשחר ילדותם,
אותה שפה בה לא דיברו שתי הזקנות האלו כרגע, משום שלא דיברו.
ודאי המציאו את אותה שפה לא מדוברת כשעוד היו ילדות קטנות עם
חלומות גדולים על וסת, פצעי בגרות, דיאטות, יומנים, זיונים,
בגידות ובסופו של דבר בעל. היום מי זוכר? ואם זוכר, אז באיזו
שפה?
"על מה את חושבת?" שאלה ברוריה את חיותה כשהחליטה לדבר.
"אני לא" ענתה חיותה שהחליטה לענות, לטובת הנימוס הבסיסי בלבד,
לא היה לה שום רצון להפריע לשתיקה טובה בשפה שאיש לא מבין.
"מה זאת אומרת את לא?"
"זאת אומרת שאיני חושבת"
"היסוס כריסטוס, כיצד את יכולה לא לחשוב?!"
"בקלות רבה, הנה הביטי". וחיותה המשיכה לא לחשוב, בתקווה שהדבר
יירצה את ברוריה והיא מצידה תחזיר את השתיקה והשלווה.
כעשרים מטרים מן הספסל שיחקו כמה ילדים בכדור. אחד מהם בעט
בכדור, והכדור פגע בפרצופו של אחר בעוצמה כה חזקה, עד שראשו עף
וגייזר של דם החל להישפך החוצה מצווארו.
"אוי לי, חיותה, הביטי!"
"רואים שאין לך נכדים, זקנה בלה שכמוך..."
"שומו שמיים! האינך מבינה?! המסכן זה עתה איבד את ראשו!"
"ומה משמעות יש בדבר, אם איבד הוא את ראשו או לא? מעולם לא
ראית איך ילד מאבד את ראשו והופך לנער?"
ובאמת ניתן היה לראות איך הילד, שכבר מזמן הפסיק להתרוצץ ולחפש
את ראשו, התיישב מרחק מה משאר הילדים שעדיין שיחקו בכדור,
וצייר על החול עם צואת חתול יבשה שמצא. כשעברו שלוש בחורות
צעירות ושופעות, קם מיד הנער ורץ אחריהן.
"מה את חושבת, חיותה? יהיה לו יום טוב, לנער?"
"אני לא חושבת..." ענתה חיותה, וכרתה את ראשה של ברוריה בעזרת
מסור חשמלי שהגנן השאיר מאחוריהן כשיצא להפסקת צהריים.