1.1.2000  

ביום שאחרי המילניום קמתי בארבע אחה"צ. לא היו לי בגדים מנייר
כסף, ואת הקפה שלי שתיתי מספל זכוכית, עם קפה טחון כזה-ולא
משום קפסולה. בזמן ששתיתי אותו ישבתי במרפסת. למרות שכבר היה
ארבע אחר הצהרים, היה את האור הזה, שיש לפני הזריחה או אחרי
השקיעה. כאילו שהשמש בכלל לא זרחה באותו הבוקר. אולי גם לה לא
ממש היה חשק לגלות, ששום חללית של חייזרים לא תצא מהעננים,
ושבעצם היו יכולים לחתוך לישו גם היום. אחר כך חשבתי גם על כל
האנשים שלא התנשקו עם מי שבאמת רצו אתמול. אלו שבעצם אף פעם לא
עשו את מה שבאמת רצו, שעכשיו ישבו במרפסות שלהם, והבטיחו לעצמם
שבמילניום החדש הם יעשו את זה, את הכל. ולא יפספסו אפילו נשיקה
אחת. רובם בטח גם ידעו, שהם סתם משקרים לעצמם, ואז שיקרו לעצמם
שהם בכלל לא יודעים את זה.
אז צלצלתי לחברה שלי, והלכנו לטייל בחוף. זה נראה כמו אחד
הדברים האלה שמתאימים לזמן, אבל אף פעם לא יוצא לי לעשות אותם,
כי למי יש בכלל כוח לעשות את מה שצריך לעשות-כמו לאכול גלידה
אחרי שרבת עם החבר שלך, או לסטור לפוסטמה שהייתה מגעילה אלייך.
או סתם ללכת לטייל בים בזמנים משמעותיים (שבעצם לא שינו כלום
בכלל).
אז הורדנו את הנעליים, כמו שצריך, והלכנו ליד הים כמו שצריך.
אפילו ניסינו לדבר על משמעות החיים, וכאלה, אבל כרגיל פשוט
נתקענו על מי נישק את מי אתמול, ולמה, וכו.
גם היא לא נתקלה במוניות שעפות באוויר, והטוסטר שלה עדיין לא
עובד. ניסיתי להסביר לה שהמילניום זה לא אורי גלר, אבל זה לא
עבד. עברנו ליד זר רקפות נבולות, שהיו זרוקות על האדמה. הן היו
קרועות, ונראו כאילו מישהי ממש לא אהבה אותן. עוד שני אנשים
שקמו בבוקר והצטערו על זה שישו נולד בכלל.
אחרי חצי שעה נזכרתי שכואב לי הצוואר בכלל. הלכנו הביתה בתחושה
מהורהרת. העיר כולה נראתה כמו עיר רפאים. זוגות הלכו בודדים
ברחוב, מחזיקים ידיים  ובוהים לתוך האוויר. חזרתי הביתה,
הדלקתי את הטלוויזיה, ובהיתי בחדשות ערוץ 2. סתם כי זה היה
הדבר הראשון שהיה לי מול העיניים. דיברו שם על הילדים החדשים
שנולדו, ואני חשבתי על הילד שנולד רגע אחד לפני שתים עשרה.
אימא שלו בטח עדיין כועסת עליו, שלא חיכה קצת. הוא היה יכול
להופיע בטלוויזיה, והיא הייתה קוראת לו סילבסטר או משהו. אחר
כך דיברו על איך יהיה בשנת 2100. הם שוב מתחילים את זה. כל מה
שחסר לי זה לקום עוד 100 שנה ולגלות שאני לא יכולה לתקשר
טלפתית או שנשארתי עם אותו מספר אצבעות...
זה כל כך עיצבן אותי, שהלכתי מיד לישון. ממילא מחר יש עבודה,
וחוץ מסרטי מדע בדיוני שמספרים על זה שעכשיו אני בעצם חיה
בחללית או  שחטפו אותי חייזרים אין בטלוויזיה כלום. מחר יש רק
עבודה.

1.1.2000

קמתי בבוקר מאוחר מדי, השעון שלי לא העיר אותי בזמן. אז לבשתי
מהר את חליפת נייר הכסף שלי, לקחתי איזה קפסולת קפה חזק טובה
כזאת, ושמתי את הקסדה שלי. לקחתי את המפתחות, ונסעתי בחללית
שלי לעבודה. בתיבת התקשורת שלי היה איזה סיפור מכתב שטען שהכל
היה אחרת ב31.12.1999, ושבעצם איזה הסטור יון אחד טוען שברית
המילה של ישו זה בעצם היום, וכולם טועים. זה היה ממש מצחיק,
וכל שאר הכתבים ניסו לרמוז שאולי ההנג אובר השפיע עליו קצת
יותר מדי חזק.
אם חושבים על זה- זה לא ממש משנה: בכל מקרה החיים שלי בזבל...