היא ישבה מפוחדת, מקופלת באחת מפינות החדר. העיניים שלה דמעו
אבל לא יצא לה בכלל קול, משולבת רגליים וידיים והעיניים
הגדולות והיפות שלה קרעות מפחד.
כאב לו עליה, הוא באמת אהב אותה, היא לא האמינה לו אף פעם אבל
הוא באמת האמין שהיא יפיפיה ועדינה ומקסימה ומצחיקה וחכמה
ורגישה ובלי לשים לב בכלל, הוא התאהב בה. כל פעם שהוא חשב עליה
הוא הגיש מין פעימה כפולה כזאת בלב ותמיד נמרח לו חיוך דבילי
על הפרצוף כשהוא ראה אותה מול העיניים.
והיא אף פעם לא הבינה, היא לא הבינה למה הוא כל כך נחמד אליה,
היא היתה בטוחה כל כך שהוא בדיוק כמו כולם, שגם הוא יזיין
וילך, ושהוא אומר את כל הדברים האלה כי זה מה שהיא רוצה לשמוע.
היא כל כך פחדה ליפול שוב שהיא פשוט סגרה את עצמה בבועה ולא
נתנה לעצמה להרגיש, עד שהיא התרגלה לחיות ככה- בלי להאמין באף
אחד, גם לא בעצמה, בלי אהבה, היא אפילו לא אהבה שוקולד. היא
התרגלה לקחת נשימות קטנות קטנות, בבועה יש מעט חמצן וצריך
לשמור אותו.

ואז הוא הגיע והכניס לאט לאט אצבע אחרי אצבע לבועה היפה שהיא
בנתה לה, אבל בלי לפוצץ אותה. היא היתה כל כך אדישה והיא פשוט
לא שמה לב איך פתאום היא מתחילה להרגיש מחדש.
ויום אחד, כשהיא חזרה מהשירותים, היא ראתה אותו יושב לה בתוך
הבועה, הוא תלה בפנים קישוטים - הרבה הרבה לבבות והמון חמניות
גדולות כי זה הפרח היחידי שהיא אהבה. היא נבהלה, כל כך נבהלה,
צעדה כמה צעדים לאחור ונפלה על הרצפה הקרה. הוא רץ לחבק אותה,
אבל כשהיא הרגישה את חום ידיו היא נרתעה וברחה לאחת מפינות
החדר. היא מרגישה, היא אוהבת, כואב לה, כל כך כואב... על כל
אלה שהיא לא ראתה בדרך, על כל אלה שברחו ולקחו לה פיסה מהלב,
את כל הדמעות שהיא שמרה בגרון, פתאום הכל שוב נדבק, וזה מפחיד
כי היא כבר שכחה את כל זה, שכחה איך זה מרגיש להרגיש, להרגיש
באמת.

והוא בא וישב לידה בפינה ההיא, שהיתה כל כך חדה, הרבה יותר קרה
מהבועה העגולה והרכה שלה, והוא חיבק אותה לאט לאט, חזק, הצמיד
אותה אליו, כדי שתיזכר במנגינה שהלב מנגן, ועם כל דמעה וכל
צליל לב, הבועה שלה קטנה, ונהיה לה חם, זה התחיל מבפנים ויצא
החוצה, עד לידיים שלה שנמתחו וחיבקו את הגוף האוהב לידה, היא
התחילה לנשום כמו שהיא לא נשמה מזמן, מילאה את הריאות בחמצן
אמיתי ונשפה החוצה, מתענגת על האוויר.
בקצה השני של החדר היו מפוזרים כמה לבבות אדומים וכמה חמניות,
היא לא מפחדת יותר, עכשיו מותר להרגיש.