הסיפור שלי התחיל כשבאתי לבקר את הבן שלי כמו בכל יום ראשון.
הוא הגיע לבית "גיל פז" עם המכונית המשפחתית שלו, והסיע אותי
אליו לארוחת צהריים. אורי ושני, שני הנכדים המתוקים שלי, באו
אתו במכונית. הנכדים שלי אוהבים אותי מאד, הם תמיד שמחים כשאני
בא כל יום לביקור ומביא להם מתנות. "סבא!" הם קוראים בשמחה
כשאני מגיע למפתן ביתם, למרות שעכשיו בזמן האחרון העניינים
השתנו קצת. במקום לשמוע "סבא" אני רואה אותם יושבים כמו זומבים
על הספה מול הטלויזיה ומזילים ריר. כן, הם כבר לא מה שהיו פעם,
הם לא משחקים בחוץ ונהנים, הם פשוט מרותקים למסך צופים בתכניות
חסרות תוכן ומתעלמים ממני לחלוטין.
האמת היא שזה לא כל כך עניין אותי באותו רגע, אפילו שהם עשו לי
טובה ובאו במכונית של הבן שלי. בטח אימא שלהם שילמה לכל אחד
מהם כדי שיסכימו להרים את הישבן מהספה בשביל סבא. זה לא שצריך
לשלם להם, סך הכל יש לסבא יום הולדת היום ואפשר לכבד אותו
לפחות בנוכחותם, אבל היא בטח שילמה להם בכל מקרה, הרי מתנה היא
גם ככה לא קנתה לי, חס וחלילה.
אז נכנסתי לאוטו והנכדים שלי כיבדו אותי ב"שלום" משועמם,
והמשיכו לשחק במשחק המחשב ששיחקו בו באוטו. הבן שלי שאל אותי
כמה שאלות יבשות על איך החיים בבית האבות, ואני השבתי לו, כמו
תמיד, שהכל בסדר ולא יכול להיות טוב יותר. גם השתעלתי קצת כדי
שהוא יבין שאני עובד עליו בעיניים אבל הוא לא שם לב, או שזה לא
עניין אותו.
כן כבר קלטתי את כולם, הבנתי שכולם רואים בי נטל, וכבר מחכים
שאני אמות כדי שיוכלו לרשת את ההון שלי, אני מכיר אותם. אפילו
הנכדים שלי הבינו כבר מזמן שכשאני אמות יהיה להם טוב יותר, הם
יוכלו לעבור לדירה חדשה גדולה, בלי שיצטרכו לסבול אותי שם.
באוטו ישבתי מקדימה כי סך הכל יש לי יום הולדת היום, אני בן
75, וצריך לתת קצת כבוד. הבן שלי נסע בישנונית לכיוון הבית שלו
אך פתאום טעה בסיבוב. "לאן אתה נוסע?!" צעקתי עליו, "הבית שלך
שמה, יא דפוק!". הוא הביט בי וחייך, "אתה חושב שאנחנו באמת
נוסעים לאכול בבית ביום ההולדת ה75 שלך?!".
פתאום התחרטתי בלבי על כל מה שחשבתי קודם. איך לא הבנתי שכל זה
היה הצגה? כל החוסר עניין הזה בי היה אשליה והמשפחה האהובה שלי
תכננה לי הפתעה משמחת ליום ההולדת! הרגשתי את האדרנלין
בעצמותיי, ולא יכלתי לחכות לדעת לאן אנחנו נוסעים. תיארתי
לעצמי שנגיע לאיזו מסעדה יוקרתית ושם יחכו לי כל החברים מבית
האבות, באמת בזמן האחרון גם הם הסתכלו הצידה והתנהגו מוזר.
המכונית המשיכה בדרכה ועם כל שניה שעברה אני התרגשתי יותר
ויותר. הבטתי דרך המראה בנכדים שלי, וראיתי שהם ממשיכים להעמיד
פנים כאילו כלום לא קרה והכל כרגיל, והמשיכו לשחק במשחק שלהם.
המכונית האטה ובעיקול הבא ראיתי מבנה גדול ויפה, עם לובי ענק
ומרהיב ושלט צועק "מרכז סופטקולד".
השם הזה צלצל באוזניי אבל לא ידעתי בדיוק מה הוא המקום הזה.
מוחי קישר את השם הזה לפרסומת שמחה וצבעונית וקבוצת נערות יפות
שהולכות על החוף בבגדי ים מזעריים. מה שזה לא יהיה המקום הזה,
חשבתי לעצמי, זה לא יכול להיות רע.
אז יצאנו מהמכונית וחיכתה לנו שם האישה של הבן שלי וברכה אותי
ליום הולדתי, וישר נכנסנו למבנה.
ראיתי שם אנשים צעירים ומבוגרים כאחד, אבל לא זיהיתי אף אחד
מהם, גם הם לא זיהו אותי כמובן. הלכנו במסדרון המרכזי ועל
הקירות היו תמונות יפות של מקומות בעולם ומכוניות חדשות, אז
תיארתי לעצמי שאולי זה משרד נסיעות ובני המשפחה רוצים לשלוח
אותי לחופשה, כמה נדיב מצדם.
בסוף נכנסנו לחדר שנראה כמו חדר המתנה במרפאה. קצת התבלבלתי כי
זה לא היה כמו במשרד נסיעות רגיל, לא יכולנו לראות מה יש מעבר
קיר אבל בכל זאת חיכיתי בקוצר רוח. המשפחה שלי ישבה שם איתי
אבל אף אחד לא הוציא מילה.
מהחדר הסמוך יצאה אישה בחלוק לבן ואמרה "רפי פרח!" וזה היה
אני. בני קם ועזר לי לעמוד ואז נכנסנו לחדר שמאחורי הקיר. החדר
היה קריר אבל יפה, קירות צבועים ותמונות יפים עליהם. במרכז
החדר היה כיסא עור מחובר לרצפה, ולידו עמד איש גבוה עם חיוך
נעים ורמז לי לשבת עליו (על הכיסא).
אני מוכרח להגיד שלא היה לי מושג מה קורה. מסעדה זה בטוח לא,
ואני לא רואה שום סוכן נסיעות או משהו דומה. התחלתי לחשוב על
משהו כשפתאום הבחנתי ברשימה על מסך המחשב ליד הכיסא. היו
רשומים בה שמות של אנשים, משמאל להם היה התאריך היום, ותאריך
דומה - אותו יום וחודש, רק השנה היא עתידית מאד. פתאום הכל
התברר לי. נזכרתי בפרסומת הזאת שראיתי - איך יכולתי לשכוח
אותה!
המשפחה שלי כל כך אוהבת אותי, בחיי שלמתנה כל כך יפה לא
ציפיתי... הם החליטו לשלוח אותי להקפאה.
שלא תבינו, זו לא הקפאה למוות. זה רק לכמה שנים טובות ואז
מפשירים אותי ואני כמו חדש, זאת אומרת, כמו שאני עכשיו רק כמה
אלפי שנים בעתיד, כשכל העולם מפותח הרבה יותר.
המשפחה שלי הביטה בי בעצב, אבל אני התפוצצתי משמחה. איזה כיף
לי, חשבתי, בגיל כזה עושה את המסע הכי מדהים ביקום - המסע אל
העתיד.
האיש הגבוה הכניס בי מזרק ואז חיבר אלי אינפוזיה, והמחשבה שלי
התערפלה. ראיתי אינסוף חזיונות של איך העולם יראה מתי שאני
אתעורר אבל לא הספקתי לראות מה התאריך שכתוב ליד השם שלי
ברשימה.

כשקמתי הדבר הראשון שהרגשתי היה לחץ עצום על הגוף, כנראה שהם
קשרו אותי כדי שאני לא אפגע בעצמי או משהו. כשפתחתי את העיניים
ראיתי מולי נוף מדהים ביופיו, גבהות רחוקות, דשא וצמחייה בכל
מקום ואגמים כחולים שהשמיים הבהירים משתקפים בהם. זה נראה ממש
כמו גן עדן.
ניסיתי לקרוא למישהו שיתיר ממני את הקשרים אבל לא הצלחתי
להוציא קול מהגרון. ניסיתי להביט מטה אבל הדבר היחיד שראיתי
היה מבנה מטאלי ענק ומפוייח כמו ספינת חלל שהתרסקה על האדמה.
פתאום הבנתי שזה באמת מה שאני רואה, ואני קשור למבנה הזה. הדבר
הבא שהעסיק את מוחי- אם אני קשור לחללית שהתרסקה, זה לא אומר
שאני התרסקתי גם? בקושי הצלחתי להרים את הראש ואז קלטתי שגם זה
נכון. כל הגוף שלי היה מרוטש ולידי היו מאות גופות של אנשים
בגילי שגם היו מרוטשות.
הדבר הבא שחשבתי זה - אם הגוף שלי מרוטש זה לא אומר שאני צריך
למות? וגם ההשערה הזאת התאמתה כמה שניות מאוחר יותר, לא לפני
שהספקתי לקלל את המשפחה שלי.