המקום הוא אי שם בשדה התלתן, שם גיליתי שמץ של תקווה, התקווה
לעקוב אחרי מהלך החיים שלי, לנתח אותם מקרוב ולהיות לרגע באמת
עצמי, כי אחרי הכל רוב היום אנחנו לא באמת עצמנו.
זה קרה כשבהיתי בתלתן אחד שצמח לו בשדה של דודי, פשוט בהיתי
בו, זה נמשך בערך 7 דקות, אלה היו ה7 דקות הכי מרגיעות שהיו לי
בחיים, ראשי היה ריק מהכל למשך 7 דקות ופתאום חזרתי למציאות,
צעקה של דודי, "בוא האוכל מוכן" ובזמן האחרון אני קצת מתנזר
מאוכל, התחשק לי להוריד במשקל, אבל זה פשוט קטע אותי, הגעתי
לשולחן אכלתי כף סלט גזר ושתקתי, ואני אחד שנגנב משתיקות, זה
פשוט לא אני ומשום מה שתקתי, הייתי כל כך שקוע בחוויה שעברתי
שלא שמתי לב ולפתע הסתיימה הארוחה, חזרתי הביתה המום מעצמי
ורציתי לפתח את זה, להמשיך ולבהות בדברים חסרי משמעות כיויכול,
אך מלאים בהכל, אבל כמו בכל פעם אני מזניח את הדברים האלו משום
מה ובלי סיבה פשוט רוצה לעשות אותם ולא עושה, לא יודע למה זה
קורה, מה, אין לי כוח? אין לי זמן? מה הבעיה? את האמת אני גם
לא מתעמק בבעיה פשווט מזניח, לא צריכה להיות סיבה לכל דבר
והטעות שלנו שלרוב אנחנו מחפשים סיבות ותכל'ס? לפעמים אין,
וקשה להשלים עם זה, אבל אני בדרך להשלמה.
חזרתי הביתה באתי למחשב לבדוק אם יש איזה מייל והלכתי לישון.
קמתי יום למחרת והמשכתי לחיות כאילו כלום.
זה היה פשוט יום בשדה התלתן של דודי שלא ייזכר להרבה זמן
ולבסוף התברר שהפסקתי לעקוב אחרי מהלך החיים שלי.
מה שהפקתי מאותו יום היה:
א. 7 דקות הם זמן לא מוגדר.
ב. שאם אני חוזר לבדוק אם יש לי מייל כנראה שהתגובות שלכם
   חשובות לי.
ג. כף סלט יכולה להשביע אם אנחנו לא באמת חושבים על אוכל.