בדרך כלל כשאני חוזרת הביתה  מאוחר, אינני פוגשת את השכנים
שלי. מזלי שיש לי את פרחה, שלוקחת את הילדים מהגן, מכינה להם
אוכל כמו שצריך, אוכל מרוקאי אמיתי, עושה להם שיעורים. בעיקר
אוהבת  חשבון אבל גם תנ"ך. ולאחרונה גם מכינה לי צלחת מוכנה,
בתוך המיקרו. פרחה שלי שתהיה בריאה. לא רק שמשאירה לי בית
מסודר טיפ טופ ועושה כביסה ומקפלת ושמה בארון. היא גם תמיד
טורחת ליידע אותי מה חדש בבית. מי עומד להתגרש ולמה, שזה דבר
נדיר בבית שלי. אבל גם מי עובר דירה, לאן ומתי.

וכך כשאני חוזרת יום אחד די מאוחר מהעבודה. מחכה לי פרחה חסרת
סבלנות, מה שלא כל כך אופייני אצלה. ובשקט, כמו שהיא תמיד,
מספרת לי שמירי עוזבת. מי זו מירי אתם שואלים. נכון. עדיין לא
הצגתי בפניכם את מירי ואת דורון בעלה, זוג צעיר. היא אחות
בבילינסון  מה שמאוד טבעי כי הבית שני צעדים מבית החולים. הוא
דורון, הסתובב וחיפש את עצמו ובסוף החליט להיות עובד סוציאלי,
מה שמוכיח מיד שאין לו הרבה שכל  - רק נשמה טובה. מי הולך
להיות עובד סוציאלי עם המשכורות שמשלמים להם שם?

אני, שלא כרגיל, לא דוחפת את האף למרות שנורא בא לי. אז דורון
רק גמר לימודים ועבד אולי חודש ימים במערכת הציבורית ואיך
שקיבל משכורת ראשונה  הבין מיד את הטעות שעשה, במיוחד עכשיו
שמירי בהריון. לא, לא סיפרה לאיש, אבל גם את זה טורחת פרחה
ליידע אותי, "מירי בהריון, אבל חושבת שאף אחד לא יודע כאילו
מתביישת." אפשר לחשוב שהמציאה את המין.

תגידו לי מי עובר בהריון לבית חדש? מירי ודורון. כמובן - בבית
שלנו אין מעלית ומה? שמירי תסחב אחרי הלידה את העגלה עם התינוק
שלוש קומות? לא בא בחשבון.

"ומי יגור בדירה של מירי?" אני שואלת את פרחה שיודעת הכל.
"היו כמה זוגות," אומרת פרחה, "אבל שום דבר אינו סופי."

איך שפרחה הולכת אני נשארת להתמודד לבד עם שני בנדיטים שקודם
היו מאוד שקטים, אבל איך שמרגישים שפרחה הולכת, מתחילים
להשתולל, ואני נזכרת שאין לי חלב. אז אני מלבישה את הילדים
במעילים כי קר ויורדת איתם למטה. כמובן שלי זה לוקח פי שלוש
מאשר לפרחה כי אצלי מתרוצצים ובורחים מתחת ליד ועם פרחה יורדים
בשקט כמו ילדים מחונכים.

המכולת של צבי בשעה כזו ריקה, ועד שאני מגיעה הוא כבר סוגר
קופה. אבל בשבילי מוכן לפתוח אותה ולתת לי איזה שתי שקיות חלב
ובאותה הזדמנות גם אוטובוס קרמבו, כי חורף עכשיו וגם חצי קילו
בורקס ועוד אני שוקלת לי  גם חצי קילו בייגלך, נכנס זוג צעיר.
טוב, צעיר זה יחסי אבל רואים שביניהם הם צעירים, אולי חצי שנה
נשואים, לפי המבטים שלה בפה שלו. הם פונים לצבי, "אולי אתה
יודע מי מוכר פה דירה בסביבה?" צבי לא יודע, אבל לי יש מידע
מפרחה. אז אני אומרת "נדמה לי שמירי  אולי מחפשת קונה, אבל לא
בטוחה ואל תגידו שאני שלחתי אתכם."  מה אני צריכה צרות? עוד
יגידו שאני דוחפת שוב פעם את האף שלי.

הסיבה שאני שולחת אותם למירי היא כי הם עושים רושם זוג נחמד.
לא כאלה שיעשו מסיבות עד שתיים בלילה ולא יתנו לישון. כאלה
שקטים  כמעט כמו פרחה, אז אולי גם אלה מרוקאים? האמת  שיש לי
בעיות עם עדות, כבר מזמן. לא מזהה מי הוא מי ומהיכן הגיעו.
החוקי שלי, למשל יודע מיד לזהות אותם, אל תשאלו אותי למה. רק
מסתכל  וקובע אלה מהודו והאישה מברזיל או אלה מרוסיה אבל לא
הלבנה, הלבנט של רוסיה. כזו רגישות יש לו.

עכשיו אני עם שני סלים די מלאים שקיבלתי מצבי ועוד שני ילדים
שעכשיו אפילו יותר נמרצים כי יש להם בסל גם שוקו וגם בייגלך,
שהם הכי אוהבים. ואני לא יודעת במי להחזיק קודם בגדול, בקטן או
בסלים. אבל ההוא מציע את עזרתו. נו? לא אמרתי להם זוג נחמד.
והאישה שיש לה פנים עצובות, נותנת יד לגדול וגם יד לקטן שלא כל
כך אוהב את זה, אבל מסכים, כי היא מתחילה לדבר איתם. אני שוב
קצת בחופש כי אין לי לא סלים ולא ילדים תלויים לי על הידיים
שלי, וככה אני מגיעה הביתה ומראה להם את קומה ב' איפה שגרים
מירי ודורון ושוב מזהירה אותם, "שלא תגידו שאני שלחתי אתכם. "

אחרי איזו שעה מישהו דופק בדלת. אני כבר לא פרנטטיבית, אבל
פותחת את הדלת, ורואה את הזוג מקודם מהמכולת ומהדרך ועכשיו הם
מחייכים.

"קנינו," הם אומרים ביחד ורוצים להודות לי. כמובן שאני מזמינה
אותם פנימה ומכבדת אותם עם הבייגלך וכוס קפה. "למה בחרתם דווקא
בדירה הזו?"  אני שואלת מתוך סקרנות, למרות שיודעת שמחר אקבל
את כל האינפורמציה מפרחה שלי, שתהייה בריאה. הם כמובן מתנדבים
לספר. לפחות  הפעם אדע ראשונה. והם מסבירים לי "זה בגלל שמירי
בהריון."

אני לא כל כך מבינה את ההגיון אז מה שאני עושה במצבים כאלה זה
להגיד מממ...מממ... שהפעם פירושו, "עכשיו, תסבירו לי נכון..."

"את מבינה, אנחנו זוג צעיר.". כן, אני חושבת את זה ראיתי כבר.
"ואנחנו רוצים ילדים, ובית שכבר נוצרו שם ילדים יש סיכוי יותר
גדול נכון? אז למרות שהדירה בקומה ב' בלי מעלית ודירה מזרחית
למרות שרצינו דווקא מערבית וצריכה שיפוץ קינינו אותה בשביל
ילדים." תשובה יפה אני חושבת לעצמי. לא בטוחה שיש בה הגיון אבל
מי מחפש תמיד הגיון בתשובות? בטח לא אני, טוב, לא תמיד.

מה שמפתיע אותי שתוך שבוע הכל מסתיים. כלומר מירי ודורון
עובדים לבית חדש, מעבר לכביש. חמישה כיווני אוויר עם מעלית,
קומה חמישית. בטח לא מהמשכורת של דורון. וגם הזוג הצעיר שלי
גרים בבית שלי. למה "שלי" כי אני הבאתי אותם. גם הם נכנסים
לבית כמעט בלי שיפוצים - נגד עין הרע.  

אני לא מספרת לאף אחד שבגללי הם כאן עד שאני לא  רואה שהם
בסדר. באמת שקטים בלי מסיבות ודואגים להוריד את הפח מבלי לטפטף
את כל חדר המדרגות. אלווירה ומיכאל פארן. איזה זוג  קיבוץ
גלויות כזה. אלווירה ממוסקבה שזה מראה שהיא אישה חכמה ותרבותית
עם פסנתר. מיכאל שהוא תוצרת הארץ ממשיך לעבוד באזור התעשייה.
הוא טוען שהוא מהנדס. אני לא כל בטוחה, אבל למי אכפת?

אתם מאמינים באמונות טפלות? אני לא כל כך. לכן אני מופתעת
כשפרחה מספרת לי, דרך אגב "את יודעת אלווירה כבר בהריון אבל לא
יהיה לה קל, כי יש לה עכוז." אני לא מבינה שום דבר ולוקח לי
זמן להבין מה שפרחה מנסה לספר לי. אלווירה בהריון - עדיין לא
רואים חוץ מפרחה. יכלה לחסוך לאלווירה את כל הבדיקות הרגילות
שפעם היו פרוג טסט אתם יודעים הרגו צפרדע כדי לדעת אם האישה
בהריון ששוב מצביע על הקשר האמוציונלי שיש לנו עם צפרדעים מכל
הסוגים ונסיכים. אבל  למה היא מתכוונת עכוז. "תראי לפי צורת
ההליכה שלה יש לה תינוך הפוך בבטן את יודעת כזה עכוז."

עכשיו אני מבינה, אבל כל כך לא מאמינה. לוקח עוד כמה חודשים
עד שאלווירה באה אלי בדמעות. הייתה אצל הרופא הוא אמר לה עכוז
וממליצים על קיסרי.

את זה אני כבר לא מבינה. "למה עכוז, זה קיסרי?"
"אה, אומרת אלווירה, "כי זה מסוכן היום ללדת עכוז בלידה
רגילה."  אני מרימה שניים שלושה טלפונים לכמה אנשים שיודעים
דבר, וראה זה פלא. הם מאשרים לי את מה שאלווירה מספרת. כיום
מעדיפים קיסרי.

אני שוב מתייעצת עם פרחה שאומרת, "לא חייבים."

"לא חייבים מה?" אני שואלת כי באותו יום אני חוזרת מהעבודה מה
זה עייפה. "לא חייבים קיסרי, כי אפשר להפוך את התינוק."
"איך, דוחפים אותו מצד אחד לצד שני?" אני שואלת קצת בציניות.
"כן, זה מה שעושים הרופאים כאן בארץ. אבל אני מכירה שיטות יותר
טובות." ושותקת, שזו התכונה הכי בולטת שלה."

למחרת איך שאני חוזרת מהעבודה, עוד יותר עייפה מאתמול, אני
פוגשת את אלווירה ואומרת לה "בואי,  פרחה אצלי. "  מכניסה את
אלווירה, יותר נכון, דוחפת אותה כי היא מפחדת, ואומרת לפרחה,
"תסבירי לה."

ואז פרחה בשקט בשקט מסבירה לה. "צריך לדבר אל הילד וצריך לבקש
ממנו להסתובב ואם מבקשים יפה, הוא גם יסתובב."

אני כל כך לא מאמינה באמונות טפלות, שאני אפילו כבר מתביישת
לשאול את מקורות יודעי הדבר שלי ומשאירה את אלווירה ופרחה
לקיים דיאלוג ביניהם, שזה כמעט שקט משני הצדדים.

אבל בלילה, איך שאני יורדת לזרוק את הזבל ועוברת דרך קומה
שנייה, אני שומעת את מיכאל מדבר למישהו ואומר לו, "עכשיו תזוז
ילד טוב שלי." אני לא יכולה להתאפק ודופקת אצל אלווירה. משאירה
את הזבל ליד המדרגות, שזה נו נו רציני בבית שלנו ונכנסת לפני
שאמרו לי יבוא.

מה שאני רואה, צריך עכשיו סרט דוקומנטרי.
אלווירה שוכבת על המיטה בסלון. מיכאל  בנה לו טלפון מגליל ריק
של ניר בית שימוש הוא שם אותו על הבטן של אלווירה. שם את הפה
על הטלפון הזה מקרטון וצועק: "ילד שלי, דניאל חמודי כאן אבאל'ה
תסתובב. כן לכאן. זוז לכאן דניאל. אתה שומע? זה אבא שלך" ואחר
כך גם שר לו, "ישמחו השמיים.. ישמחו השמיים..."

כמה  זמן אתם מדברים אל דניאל? אני שואלת בלי להניד עפעף,
למרות שהבטן שלי מתחילה כבר להתנדנד מרוב צחוק. "רק חצי שעה."
אומרת אלווירה "שבי.  אולי את רוצה גם לדבר אל דניאל?  אבא
מיכאל כבר עייף."

שכנים זה שכנים נכון?
אז אני חושבת, אבל  כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה קטיושקה
בגלל אלווירה ואני שרה  "וקטיושקה... אז יצא לשוח...
וקטיושקה...." צועקת בקול רם, וכל פעם מזיזה עוד קצת את הטלפון
מניר טואלט כלפי מטה ועוד מוסיפה, "דניאל בוא אלי." הייתי עושה
את זה עוד קצת כי עכשיו באים לי כל השירים הרוסיים הישנים כמו,
"על גדות דנייפר.. ...  וכשנמות יקברו אותנו.... אבל אז דופקים
בדלת ושואלים, "של מי הזבל?"  

נו?
אתם סקרנים? גם אני.

לא תאמינו. אתם חושבים שאני סתם ממציאה סיפורים בשביל לעשות
לכם טוב על הנשמה מה שגם נכון, אבל לא לגמרי. הכל נכון בסיפור
שלי חוץ כמובן מהשמות. אבל עובדה זה עבד. בחיי. למחרת הלכו
לרופא והוא בדק ועשה אולטרה סאונד והראש במקום איפה שצריך
להיות שזה למטה.

ואחרי שלושה שבועות נולד בלידה רגילה לחלוטין.... כמובן בן
שקוראים לו...דניאל, נכון גם כן ארבע קילו ומשהו בלידה רגילה,
בלי קיסרי.

מי שלא מופתעת זו פרחה, שאומרת בשקט, "אמרתי לך שזה עובד."
ותתפלאו גם המיילד אומר  "שמעתי כבר על זה. אתם בטוחים שהיה
קודם עכוז?" רק כשמראים לה את האולטרה סאונד הישן אומר, " אכן
שווה מאמר." אבל לא כותב. למה? כנראה מפחד שיצחקו עליו...

אתם, אני מקווה  צחקתם אבל בגלל סיבות אחרות לגמרי .